הפיוט שכולם שרים בסליחות - ואף אחד לא יודע מי כתב אותו

כולנו מכירים את התסכול של שיחה שנגמרת במשפט יבש אחד: "אין מענה בשלוחה המבוקשת". אבל יש קריאה עתיקה אחת שקהל שלם קורא יחד, מתוך תקווה שתיענה

מי שהתקשר פעם למוקד שירות כלשהו, ממש רגע לפני החג, כדי לטפל בבעיה דחופה, מכיר את התחושה הזאת היטב. מקישים את הספרות המבוקשות, ממתינים בסבלנות, ולבסוף שומעים משפט אחד קר: "אין מענה בשלוחה המבוקשת. אנא נסה שנית מאוחר יותר". אין שם באמת מי שמקשיב. יש רק מערכת שממתינה שנתייאש ונוותר.

ובניגוד גמור לחוויה הזאת, יש רגע אחד שחוזר כל שנה מחדש, שבו קורה בדיוק ההפך. באשמורת הבוקר, כשקהל שלם עומד יחד באמירת סליחות, מגיע הרגע שכולם מחכים לו - הפיוט "עננו". חזן וקהל שרים ביחד, בקול אחד, מתוך תקווה אחת פשוטה: שכל התפילות שנאמרות שם, יזכו למענה.

מי שהיה פעם באשמורת בוקר אחת, או אפילו במופע פיוטי סליחות ציבורי, יודע בדיוק על מה מדובר. "עננו" הוא לא רק עוד קטע בתפילה. זה הרגע שבו כל בית הכנסת הופך לגוף אחד ששר יחד את אותה בקשה, שוב ושוב, בתחילת כל שורה ובסופה. המילה חוזרת כמו דפיקת לב - עננו, עננו, עננו - עד שהיא כמעט הופכת לנשימה משותפת של הקהל כולו. אין מישהו אחד ששר לבד, ואין גם מישהו אחד שמחכה לבד לתשובה - כולם שם, יחד, באותו רגע בדיוק.

העיקרון הזה של חזרתיות לא ייחודי דווקא ל"עננו". הוא מוכר גם ממקומות אחרים בתפילה - במזמורי תפילה מתהילים, או בפסוקים שחוברו יחדיו בסידור לחלק הפותח את היום, "פסוקי דזמרה". כך למשל "כי לעולם חסדו" ו"לחי עולמים", שחוזרים שוב ושוב בתפילת שחרית של שבת. יש משהו בחזרה הזאת שמעצים את התפילה, במקום להחליש אותה - כאילו כל חזרה נוספת היא עוד קול שמצטרף לבקשה המשותפת.

ולמילה הזאת יש שורש עתיק בהרבה. "עננו" הוא בעצם הרחבה של פנייה יהודית ידועה עוד יותר - "ענני" - שבה משתמש כל יהודי הזקוק לעזרה, כדי לבקש סייעתא דשמיא. וכהרחבה שלה, "עננו" הופך את הבקשה האישית לבקשה של ציבור שלם שעומד יחד ומבקש מענה אחד, לכולם. זה בדיוק ההבדל בין שיחה שמנהלים לבד מול מכונה, לבין קריאה שיוצאת מפה אחד ומגיעה, כך אנחנו מאמינים, ליעד אחד.

השורש של המילה, ע.נ.ה, מופיע במסכת תענית בהקשר לפיוטי סליחות, דווקא בסוגיה על עצירת גשמים. שם נכתב הנוסח המוכר: "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה" - אותו פסוק שהפך גם, במשך הדורות, לשיר חסידי ידוע בפני עצמו. וזה בדיוק המקום שקשה שלא לעצור בו לרגע: ההבטחה שעומדת מאחורי הפיוט אינה הבטחה למענה מיידי או קסום, אלא תזכורת לכך שהתפילה שלנו מצטרפת לשרשרת שמתחילה עוד באברהם אבינו - מי שענה לו אז, שומע גם עכשיו. זו לא הבטחה לתוצאה מסוימת, אלא הבטחה שיש מי שמקשיב, גם כשהקו נראה שקט.

פיוט בלי חתימה, ששרים אותו כאיש אחד

הדבר המפתיע ביותר ב"עננו" הוא שאין לו בעצם מחבר רשמי ידוע. כן, הפיוט הזה, שכל כך הרבה אנשים מכירים בעל פה ושרים אותו בהתרגשות כל שנה מחדש - נוצר, כביכול, מתוך בתי הכנסת עצמם. אין תיעוד למי שכתב אותו, ויש אפילו סימן לכך בתוך הפיוט: כמו בפיוטים רבים נוספים, שם המחבר אינו רמוז בו בשיטת אקרוסטיכון בראשי הבתים או השורות. ייתכן מאוד שהוא לא נכתב על ידי אדם אחד, אלא התגבש עם השנים מתוך תוספות של מחברים רבים, שכל אחד מהם הוסיף עוד שורה, עוד בקשה, עוד "עננו".

אופן השירה של הפיוט נקרא בספרות המקצועית "ליטאניה", או "ליטאני" - צורה ספרותית שבה זמר או חזן שרים שורה, והקהל חוזר אחריהם ולפעמים אף מוסיף מילים משלו. מי שרוצה דוגמה מוכרת לסגנון הזה, לא צריך לחפש רחוק: "אנעים זמירות", המזמור שנהוג לשיר ברוב בתי הכנסת בשבת אחרי מוסף, בנוי בדיוק על אותו עיקרון. חזן, שהוא לרוב ילד לפני בר-מצווה, שר שורה, והקהל עונה לו בשורה הבאה, וכך הלאה עד סוף המזמור. יש משהו נוגע ללב בעצם הרעיון שהתפילה הכי חשובה לא נאמרת על ידי אדם אחד, אלא נבנית מתוך מענה הדדי בין יחיד לציבור.

גם המבנה הפנימי של "עננו" מספר סיפור. שלוש השורות הראשונות של הפיוט עוסקות באבות האומה, ואילו השורה הלפני-אחרונה - "עננו אלוקי המרכבה" - נוספה כנראה בשלב מאוחר יותר, וסוגרת מעגל מרגש עם תחילת הפיוט. שלושת האבות כונו בעצמם "מרכבה לשכינה", כך שהפיוט, גם בלי מחבר אחד, סוגר את עצמו בצורה מדויקת ומכוונת - כאילו מישהו כן דאג שהכול יסתדר, גם אם איננו יודעים מי.

החשיפה הגדולה של הפיוט הגיעה כשהודפס, אי שם בין המאה התשיעית לעשירית, בסידורי הגאונים - ומאז הפך לציון דרך קבוע באמירת סליחות בציבור. אלף שנים ויותר של קהילות שלמות ששרות את אותה מילה, בלי שאף אחד יידע בוודאות מי כתב אותה. ואולי בזה בדיוק טמון הכוח שלה: היא לא שייכת לאף אחד, ולכן היא שייכת לכולם.

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ (תהלים קיח, ה)

ואי אפשר שלא לחשוב על הפסוק הזה כשקוראים על "עננו" - על אותה קריאה מתוך המיצר, אל המרחב. כי בסוף, ההבדל בין המענה האוטומטי במוקד השירות לבין הקריאה המשותפת של "עננו" הוא לא רק הבדל של מילים. זה הבדל בין מערכת שלא מתכוונת להקשיב, לבין תפילה שמניחה, מראש, שיש מי שכן שומע. מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה, כך מלמד אותנו הפיוט הזה בכל פעם מחדש, לא הפסיק לענות.

אז בפעם הבאה שתשמעו מישהו שר "עננו" - בבית הכנסת, בסליחות, או סתם בניגון שעולה בראש רגע לפני החג - כדאי לזכור שאתם לא רק שרים מילה עתיקה. אתם מצטרפים לשרשרת של דורות שלמים שביקשו בדיוק את אותו הדבר. ומי שרוצה להצטרף באמת, יכול גם עכשיו לומר פרק תהילים, או לשלוח שם של מישהו שזקוק לתפילה - כי הבקשה הזאת, "עננו", תמיד הייתה, ותמיד תישאר, בקשה של רבים.