נופלים שוב ושוב באמונה? כך הופכים את הנפילה לעלייה

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

רבים מאיתנו רוצים להתקרב לבורא עולם ונופלים שוב ושוב, עד שהיאוש מתחיל לדבר בשמם. תורת החסידות מגלה מה קורה בשמיים בדיוק ברגע הנפילה הכי כואב

רבים מאיתנו מתעוררים בוקר אחרי בוקר עם אותה כוונה טובה - הפעם זה יהיה אחרת. הפעם נצליח להתגבר, להתפלל בכוונה, לשמור על הלשון, להתקרב עוד קצת אל הקב"ה. ואז, שוב, אנחנו נופלים. אותה נפילה, אותו כישלון, אותה תחושה מוכרת מדי של מי שכבר מכיר את הסוף לפני שהתחיל. ברגעים כאלה מתגנבת פנימה מחשבה מסוכנת אחת - אולי פשוט אין לנו סיכוי. תורת החסידות באה בדיוק לרגע הזה, ואומרת דבר והיפוכו ממה שהיינו מצפים לשמוע.

זו לא תחושה שמגיעה רק לפעמים. היא מגיעה בדיוק ברגעים שבהם הכי היינו רוצים להרגיש שהתקדמנו - אחרי תקופה של התחזקות, אחרי החלטה טובה, אחרי תפילה שיצאה מהלב. ודווקא שם, כשהנפילה הבאה מגיעה, קל הכי הרבה להחליט שאולי זה פשוט לא בשבילנו.

היאוש, כך מלמדת תורת החסידות, אינו סימן לחולשה רוחנית אמיתית - הוא סימן לחיסרון בדעת. מי שבאמת מתבונן במציאות מתוך תודעה תורנית, מגלה שליאוש אין שום אחיזה ביהדות, אפילו לא נקודה קטנה אחת. הקביעה "אין יאוש בעולם כלל" אינה סיסמת עידוד שנועדה להרגיע אותנו לרגע ואז להיעלם. היא תיאור מדויק של האופן שבו המציאות הרוחנית בנויה מלכתחילה.

שבע יפול צדיק וקם

הפסוק הידוע הזה מלמד יסוד מפתיע - הנפילה אינה תקלה בדרך של הצדיק, היא חלק בלתי נפרד מהדרך עצמה. לא מדובר במי שנופל פעם אחת ומצליח לקום, אלא במי שנופל שוב ושוב וממשיך לקום בכל פעם מחדש. הצמיחה וההתעלות בנויות מתוך הנפילות, לא למרותן.

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה

המילה הראשונה בפסוק הזה, "ראה", אינה מקרית. חכמי המוסר מסבירים שהיא מכוונת אותנו לבחור לאן להפנות את המבט. הברכה מייצגת את המקומות שבהם אנחנו מצליחים לכבוש את היצר ולהתעלות, והקללה, מלשון קלקול, מייצגת את הנקודות שבהן אנחנו עדיין נופלים. הבחירה שלנו היא לא איפה אנחנו עומדים כרגע, אלא לאן אנחנו מפנים את המבט.

וכאן נמצא החלק המפתיע ביותר - כשאדם בוחר לראות את האור, הוא מגלה שדווקא מתוך הנפילה והשבר נולדים בו כיסופים עמוקים, רצונות כנים ועצומים להתקרב אל הבורא יתברך. הרצונות האלה יקרים מאוד בשמיים. מהם, כך מלמדת התורה, נבראים מלאכים ממש - מלאכים שמלווים את האדם ומסייעים לו להמשיך בדרכו, גם כשהוא בטוח שהוא הולך לבד.

ולא רק זה - כל אחד מאיתנו נושא בתוכו סיפור נפילות אישי, שרק הוא מכיר את כל הפרטים שבו. ובכל זאת, העיקרון הזה נכון לכולנו באותה מידה, בלי הבדל כמה פעמים נפלנו וכמה זמן לוקח לנו לקום שוב.

זו הנקודה שכל מי שנפל אי פעם צריך לשמוע - הנפילה עצמה אינה הסימן לכישלון שלנו. היא הסימן לכך שאנחנו עדיין בתנועה, עדיין מנסים, עדיין רוצים. מי שלא זז, לא נופל. ודווקא התנועה הזאת, גם כשהיא כלפי מטה לרגע, היא מה שפותח את הדלת לתשוקה האמיתית להתקרב. אין צורך לחכות לרגע שבו הכל יסתדר כדי להתחיל שוב. אפשר להתחיל בדיוק מהמקום הזה, מהנקודה הכי נמוכה, ולגלות שדווקא ממנה יוצאת הדרך הכי אמיתית קדימה.

דווקא מהחושך נולד האור

הזוהר הקדוש מלמד עיקרון יסוד בסדר הבריאה כולה, בשלוש מילים - "ברישא חשוכא והדר נהורא", קודם חושך ואחר כך אור. אין אור ניכר באמת אלא מתוך החושך. הירידה, לפי העיקרון הזה, אינה תקלה בדרך אל האור. היא התנאי שממנו האור יכול בכלל להיוולד.

זה לא מסר שנשאר רק ברמת האדם הפרטי. אותו עיקרון בדיוק, של ירידה שהיא תמיד לצורך עלייה, הוא גם המסר שמלווה אותנו כעם שלם לאורך כל הדורות - מסע ארוך שיודע ירידות עמוקות, ובכל זאת ממשיך ועולה.

כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ה' אור לי

כך אמר מיכה הנביא, וחז"ל פירשו את דבריו בצורה שמהפכת את כל התמונה - לולא הישיבה בחושך, לא היה האדם זוכה לאור הגדול. לא "למרות" החושך, אלא "בגללו". העיקרון הזה נכון לכל אחת ואחד מאיתנו באופן אישי, והוא נכון גם ברמה הכללית של כל עם ישראל - דווקא מתוך חשכת הגלות הארוכה והקשה צומחת ועולה הגאולה השלמה.

אנחנו נמצאים כרגע בעיצומו של תהליך רוחני גדול, המוביל את כולנו קדימה, לקראת תקופה שבה תתעלה האנושות כולה למדרגות רוחניות עליונות, עד שכולם ידעו את ה'. ומתוך כל זה יוצא לקח פשוט וברור - אין שום מקום לאדם להתייאש מעצמו. אף נפילה, כמה שהיא כואבת וכמה שהיא חוזרת על עצמה, אינה נקודת סוף. היא פתח להתחלה חדשה, לתשובה מאהבה שמגיעה עד כיסא הכבוד ממש, תשובה כזאת שבה הזדונות עצמם הופכים לזכויות, וממנה האדם מתעלה במעלות התורה יותר משהיה מתעלה בלעדיה.

יש בזה שינוי עמוק בדרך שבה אפשר להסתכל על עצמנו. במקום למדוד את עצמנו לפי הנפילה האחרונה, אפשר למדוד את עצמנו לפי הרצון שממשיך לדחוף אותנו לנסות שוב. מי שממשיך לנסות, גם אחרי נפילה עשירית ואחרי נפילה מאה, כבר מוכיח משהו על הכיסופים האמיתיים שלו - כיסופים שלא נעלמים גם כשהמעשים עוד לא הגיעו למקום שאליו רצינו.

ואי אפשר שלא לחשוב, נוכח כל זה, על הכוח שיש דווקא ברגעים הכי חשוכים שלנו להפוך לנקודת התחלה. מי שמכירים את הרגע שבו הנפילה הכי כואבת, מכירים גם את הרגע שבו התפילה הכי אמיתית. בפעם הבאה שנופלים, ובטוח שתהיה פעם הבאה, אולי דווקא זה הזמן לפתוח פרק תהילים ולומר אותו מהלב, לא כי הצלחנו, אלא בדיוק כי לא הצלחנו. ומי שמכירים מישהו שנמצא כרגע בנקודת נפילה, אפשר לשלוח את השם שלו לתפילה, לשתף איתו את הדברים האלה, ולהזכיר לו שגם משם אפשר, ואולי דווקא משם אפשר הכי הרבה, לקום. וזה בדיוק המסר שאפשר לקחת איתנו כשסוגרים את היום הזה, ואולי גם את היום הקודם שבו נפלנו, ופותחים יום חדש בלב פתוח.