בצרה? מה מלמד פרק קכ על תפילה שנענית

שבעה פסוקים קצרים, שנפתחים בצעקה ונגמרים בתיאור כואב של עולם שבו אומרים שלום ומקבלים מלחמה. מה מסתתר בפרק שנפתח בקריאה אל ה' מתוך צרה

יש רגעים שבהם אין לנו כוח לנאום ארוך. יש רק משפט אחד שיוצא מהלב. פרק קכ בתהילים נפתח בדיוק במשפט כזה:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֶל ה' בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי

מצודת דוד מפרש את הפסוק בפשטות מרגשת: "בעת הייתי בצרה פניתי אל ה' אני קראתי אליו והוא ענה לי". בלי הקדמות ובלי תנאים. הייתה צרה, קראתי, ונעניתי. כך נפתח הפרק, ולכן הוא מתאים במיוחד לרגעים שבהם מרגישים שהקרקע רועדת.

כדאי לדעת גם מה זה "שיר המעלות". לפי רש"י, אלה שירים שהלוויים אמרו "על חמש עשרה מעלות", ויש בספר תהילים חמישה עשר מזמורים כאלה. מצודת דוד מוסיף שדוד אמר אותם כדי שהלוויים יאמרו אותם, שיר אחד על מעלה אחת. פרק קכ הוא אחד מהם, ולכן יש בו תחושה של צעידה: צעד אחר צעד, מתוך מצוקה, כלפי מעלה.

ומה בדיוק היתה הצרה? הפסוק השני מגלה:

ה' הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה

לפי מצודת דוד, המשורר מבקש הצלה "מאנשי שפת שקר ומאנשי לשון רמיה". רש"י מוסיף שמדובר באלה ש"צדין את הבריות בפיהם בעלילות רשע". כלומר, הצרה כאן אינה חרב ואינה מחלה, אלא מילים. מילים שמטילות דופי, שמסלפות, שפוגעות באדם שלא עשה כלום.

מי שחווה פעם שמועה שקרית עליו, או סיפור שהסתובב מאחורי גבו, יודע שזו צרה אמיתית. הפרק הזה אומר לנו שגם צרה כזאת ראויה לתפילה, ושגם עליה אפשר לקוות לתשובה.

רש"י והמצודות מסכימים על הכיוון הכללי: הפרק עוסק במי שנפגע מפיהם של אחרים, ובמי שמבקש שה' יציל אותו. ההבדל הוא בדגשים, ועליהם נעבור בהמשך, כשנעבור פסוק אחרי פסוק.

שימו לב גם לסדר שבו הפרק בנוי. קודם מגיעה הקריאה אל ה', ורק אחר כך מתוארת הצרה במלואה. כאילו המשורר מבין שאין צורך להמתין עד שנבין את כל הפרטים. אפשר לקרוא קודם, ולהסביר אחר כך. וגם כשההסבר מגיע, הוא לא מוציא את התפילה מהמרכז: כל הפרק כולו פנייה, ולא תלונה סתמית על העולם.

הפסוקים הבאים הם פנייה ללשון הרמייה עצמה, והדימויים בהם חזקים במיוחד. הם שואלים מה יוצא ללשון הזאת מכל מה שהיא עושה, ומתארים אותה בחצים חדים ובגחלים בוערות. נעבור על כל אחד מהם בהמשך:

מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה

חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים

החצים והגחלים: כך מפרשים רש"י ומצודות

מצודת דוד קורא את פסוק ג כשאלה אל הלשון: איזו שמירה עוד אפשר לתת לך? הרי "כבר נתונה אתה לפנים מחומת השפתים והשינים", ואם אלו לא הועילו לשמור על הלשון, "מה יוסיף עוד שמירה". תמונה מוחשית: הלשון יושבת מאחורי שתי חומות, ובכל זאת היא יוצאת ופוגעת.

על פסוק ד מצודת דוד כותב שהלשון דומה "לחצים שנונים שביד הגבור שהורג עמהם ברחוק מקום". מי שאומר לשון הרע, כך הוא מסביר, יכול להרוג את העומד ממרחק. החץ לא צריך להיות ליד הקורבן, והמילה גם לא.

ומה עם גחלי הרתמים? לפי מצודת דוד, הגחלים מעצי רותם "נראים כבוים מבחוץ" אבל "בוערים המה מבפנים". כך גם מי שמדבר "חלקלקות", כלומר בנעימות, ובסתר מדבר לשון הרע. מבחוץ הכול שקט ומנומס, ומבפנים יש אש.

רש"י מציע קריאה נוספת לפסוק ד, והיא שונה בדגש שלה: "חצים מלמעלה וגיהנם מלמטה", תיאור של מה שצפוי לבעל הלשון הרמאית. כלומר יש בפרק גם הבטחה שהעוול אינו נשאר בלי מענה.

מכאן הפרק עובר מהכלל אל הכאב האישי:

אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר

רש"י מסביר שזו אמירה של כנסת ישראל, "כי כבר לקית בגליות רבים", ושהיא התגוררה בין בני משך. מצודת ציון מוסיף ש"משך" הוא שם אומה שנזכרת בתורה, ושקדר הם ממלכות ישמעאל. מצודת דוד קורא את הפסוק כאנחה של בני הגלות, שמתאוננים על ריבוי לשון הרע ביניהם, ואומרים: "איך לא אקח מוסר". כלומר, אולי זו אחת הסיבות שבגללה הגענו לגלות מלכתחילה.

בהמשך מצודת דוד מפרש: "זמן רב שוכנה נפשי עם העכו"ם שונאי השלום". וכך נגמר הפרק:

אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה

לפי מצודת דוד: "אני בפי שלום וכאשר אדבר אליהם שלום המה מתעוררים למלחמה". זה סיום מפתיע לפרק שהתחיל בתשובה. המשורר נענה, אבל הוא עדיין חי בעולם שבו אומרים שלום ומקבלים מלחמה. והוא לא מעמיד פנים שהכול נפתר.

מדוע נוהגים לאמרו בעת צרה

הצד של המנהג עצמו פשוט, ונשען על מה שנאמר בפתיחת הפרק. אנחנו לא מוצאים בפרק הבטחה לתוצאה מסוימת, ואין בו הוראה לומר אותו מספר מסוים של פעמים. מה שיש בו הוא מילים מוכנות לשעה שבה קשה למצוא מילים: צרה, קריאה אל ה', ותשובה.

במסורת היהודית נהוג לקרוא פרקי תהילים "בשעת רצון, במקרה סכנה, ליד מיטתו של חולה ובכל עת שאדם חש צורך לקרבה עם אלוהיו". ובין מה שמיוחס לאמירת התהילים נמנות "תחושת נחמה והקלה" ו"הגנה מפני פורענות בעת צרה ובשעת מצוקה". אלה דברים כלליים על ספר תהילים כולו, ולא סגולה ייחודית לפרק קכ. אבל פרק שפותח ב"בצרתה לי קראתי ויענני" מתאים במיוחד לרגעים כאלה, כי הוא מתחיל בדיוק מהמקום שבו אנחנו עומדים.

ויש כאן גם עניין של סדר. מי שאומר את הפרק מתחיל בנקודה שבה כבר נענה, "וַיַּעֲנֵנִי", ורק אחר כך מבקש הצלה בפסוק השני. כך נוצר קשר מיוחד בין הדברים: הוא מביא איתו אל הצרה הנוכחית את הזיכרון של צרה קודמת שהסתיימה. מי שמרגיש שאין לו על מה להישען, יכול להישען על המשפט הראשון הזה.

יש בפרק גם מסר שקט: ההבדל בין הצעקה של הפסוק הראשון לבין המציאות של הפסוק האחרון לא מבטל את התפילה. אפשר להיענות ועדיין להמשיך לחיות בין אנשים קשים. אפשר לבקש שלום, ולא תמיד לקבל אותו מיד, ובכל זאת להמשיך לבקש.

וגם שאלה אחת לעצמנו. אם הפרק מתאר כל כך הרבה כאב מלשון רמייה, אולי כדאי לשים לב גם לדברים שיוצאים מהפה שלנו, ולשמור על השפתיים שלנו בדיוק כמו שהיינו רוצים שאחרים ישמרו על שלהם.

אם אתם עוברים עכשיו תקופה קשה, או מכירים מישהו שזקוק לישועה, אתם מוזמנים לפתוח תהילים ולומר את שבעת הפסוקים האלה לאט. בלי למהר ובלי להבטיח לעצמכם תוצאה. רק להגיד, כמו בפסוק הראשון: אל ה' קראנו. ונאמין שהוא שומע.