ארבעים שנה חפרו קבר בכל לילה בלי לדעת אם יקומו בבוקר - עד הלילה שבו הכול השתנה

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

פעם בשנה, בליל תשעה באב, במשך ארבעים שנה, יצא כרוז אחד ואמר לעם ישראל לצאת ולחפור לעצמם קברים - ואז הגיע היום שבו זה נעצר, והוא הפך ליום השמח ביותר בשנה

תארו לעצמכם לילה שבו אתם יוצאים מהאוהל, חופרים לעצמכם קבר, ושוכבים בו לישון - בלי לדעת אם תקומו בבוקר. עכשיו תארו שזה קורה פעם בשנה, באותו לילה בדיוק, במשך ארבעים שנה רצופות. לפי מה שמסופר במדרש איכה, זה בדיוק מה שעברו בני ישראל במדבר.

הסיפור מתחיל בעוון חטא העגל. כל שנה, בליל תשעה באב, היה יוצא כרוז ומכריז: "צאו לחפור קברים". כל אחד היה יוצא, חופר לעצמו קבר, ושוכב בו ללילה. למחרת בבוקר היה יוצא כרוז נוסף שהורה "הבדלו החיים מן המתים" - כלומר, מי שנשאר בחיים קם מהקבר, ומי שלא, נשאר בו. וכך, שנה אחר שנה, במשך ארבעים שנה.

ואז הגיעה השנה הארבעים. אותו לילה, כל בני ישראל יצאו לחפור קברים כרגיל. אבל בבוקר קרה משהו שלא קרה קודם - כולם קמו. כולם היו בחיים. במקום לשמוח מיד, הם חששו שמא טעו בחשבון השנים, והמשיכו להיכנס לקברים כל לילה, עד שהגיע ט"ו באב. רק אז, כשראו שהלבנה נתמלאה במלואה והם עדיין כאן, הבינו: הגזירה הסתיימה. אותו יום, כך מסופר, חזרה השכינה לדבר עם משה רבנו ביחוד ובחיבה - וכך נקבע היום הזה ליום טוב.

יש משהו שקשה לתפוס בסיפור הזה. עם שלם שהתרגל, במשך ארבעים שנה, לחיות עם המוות כשכן קבוע. שידע לחפור קבר בלי לשאול שאלות, ולפעמים גם לישון בו. וכשהגאולה הגיעה - היא לא הגיעה בבת אחת, ברעש גדול. היא הגיעה בשקט, בלילה רגיל שהפך פתאום להיות הלילה האחרון מסוגו. לקח להם עוד ימים שלמים להאמין שזה באמת נגמר.

המשנה במסכת תענית קובעת משפט שנשמע כמעט מוזר: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים". הגמרא עצמה שואלת על כך - יום הכיפורים מובן, זה יום של מחילה וכפרה. אבל מה כל כך משמח בט"ו באב? התשובה שהגמרא מביאה היא לא טעם אחד, אלא כמה טעמים יחד - וסיפור מתי המדבר הוא אחד המרכזיים שבהם.

וכשמסתכלים על כל הטעמים ביחד, מתברר שחז"ל לא הסתפקו בסיבה אחת לשמחה הגדולה הזאת. הם רצו להראות שיום אחד יכול לשאת בתוכו כמה שכבות של ישועה במקביל, כל אחת מזמן אחר ומעם אחר, וכולן נפגשות באותו תאריך בדיוק.

עוד סיבות לשמחה של יום אחד

הגמרא מונה טעמים נוספים לשמחה הגדולה של היום הזה. אחד מהם הוא היום שבו הותרו נישואין בין שבטים שקודם לכן לא יכלו להתחתן זה עם זה, כדי שנחלת אדמה לא תעבור משבט לשבט. טעם נוסף קשור לשבט בנימין, שלאחר מעשה פילגש בגבעה נאסר עליו להינשא עם שאר השבטים - ובט"ו באב הותר גם האיסור הזה, ושבט שלם חזר להיות חלק מהעם.

יש גם טעם היסטורי מאוחר יותר: היום שבו הושע בן אלה ביטל את השומרים שהוצבו על הדרכים כדי למנוע מעם ישראל לעלות לרגל לבית המקדש, ואפשר לכולם לעלות בחופשיות. ויש גם טעם כואב וטעם מנחם ביחד - היום שבו הרוגי ביתר, שגופם לא נרקב במשך שנים ולא ניתנו לקבורה, זכו סוף סוף לקבורה, ובעקבות אותו נס תיקנו חכמים ברכה מיוחדת בברכת המזון. ומצד אחר, זהו גם היום שבו פסקו מלכרות עצים למערכת בית המקדש, כי מאותו רגע בשנה כוח השמש נחלש, והעצים היו מתליעים ונפסלים למערכה.

רבינו גרשום מוסיף זווית מעניינת: לדבריו, כשהיו עסוקים בכריתת העצים, הם היו מתבטלים מלימוד תורה - ולכן כשהופסקה המלאכה, נקבע יום טוב, כדי שמעתה תתרבה תורה בישראל. וכפי שמסכמת הגמרא, מיום ט"ו באב הלילות מתחילים להתארך, ומי שמוסיף בלימוד תורה בלילה - מוסיפים לו חיים. משום כך רבים נוהגים להתחיל דווקא ביום הזה ללמוד את ספר תיקוני הזהר, ולסיים אותו ביום הכיפורים.

ספרים נוספים מוסיפים על היום הזה עוד שכבות של משמעות. בספר שער יששכר מובא שמיום ט"ו באב מברכים איש את רעהו בברכת "כתיבה וחתימה טובה", כהכנה לימי הדין שמתקרבים. בספר קדושת לוי כתוב שמתחילת חודש אב ועד ט"ו בו העולם עומד בבחינת "ארור", ומט"ו באב ואילך - בבחינת "ברוך". ובספר בני יששכר מבואר שמהיום הזה מתחילה כבר ההארה של ימי המשפט הממשמשים ובאים.

מה זה מלמד אותנו

ואי אפשר שלא לחשוב על מה שהיום הזה בעצם אומר לנו. אין כאן נס אחד גדול וברור, עם רעם וברק. יש כאן דווקא ההפך - לילה רגיל, שגרתי, שבו אנשים עשו בדיוק את מה שעשו כל לילה קודם. חפרו קבר. שכבו בו. חיכו. וזה בדיוק הלילה שבו הכל השתנה, בלי שאף אחד ידע את זה מראש. וזה בעצם הלקח הכי גדול שיוצא מהסיפור הזה: הישועה לא תמיד מגיעה ברעש. לפעמים היא פשוט מגיעה, בלי כרוז שמכריז עליה מראש, ומי שחיכה לה כל כך הרבה זמן, בקושי מאמין שהיא כאן.

מי שמכירים את מזמור ל' בתהילים, בוודאי יזהו כאן הד מוכר:

בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה

בערב עוד בוכים, ובבוקר כבר שרים. זה בדיוק מה שקרה לעם שלם, במשך ארבעים שנה שבהן הבכי היה שגרה - עד לבוקר אחד שבו הרינה הגיעה בלי אזהרה מוקדמת. אולי זו הסיבה שדווקא היום הזה, שהתחיל כל כך קשה, נקבע כיום השמחה הגדול ביותר בלוח השנה - יותר גדול, במובן מסוים, מכל חג אחר. כי הוא לא מזכיר לנו נס שקרה למישהו אחר, אלא מזכיר לנו שגם כשההמתנה נמשכת שנים, וגם כשהיא נראית חסרת תוחלת - היא יכולה להסתיים, וברגע אחד.

אין אומרים תחנון ביום הזה. זה לא מקרי. יש ימים שבהם פשוט לא מבקשים, אלא מודים. וימי ט"ו באב, על כל הטעמים שנצברו בו לאורך הדורות, הוא בדיוק יום כזה.

אין צורך לחכות ארבעים שנה כדי לזכור את זה. גם מי שמרגיש שהוא באמצע לילה ארוך מדי, שנראה כאילו לא ייגמר לעולם, יכול לקחת נחמה מהסיפור הזה - כי גם שם, במדבר, אף אחד לא ידע מראש מתי בדיוק הלילה האחרון יגיע. אולי כדאי לקחת מהיום הזה משהו קטן ולשמור אותו לימים הקשים יותר. אם מישהו מהמכרים שלכם עובר עכשיו תקופה שמרגישה כמו לילה ארוך מדי, אפשר לומר בשבילו פרק תהילים, או לשלוח לנו את השם לתפילה - לפעמים דווקא ברגע שנראה הכי חסר תקווה, מתברר שהישועה כבר הייתה בדרך.