מקור מנהג התשליך: הפסוק במיכה שממנו הכול התחיל

בכל שנה ביום הראשון של ראש השנה יוצאים רבים מאיתנו אל שפת הים או הנהר לומר את תפילת התשליך. מעטים יודעים מאיפה באמת הגיע המנהג הזה, ואיזה פסוק עתיק עומד מאחוריו

יום ראש השנה בעיצומו, הסעודה החגיגית מאחורינו, ופתאום כל המשפחה יוצאת לכיוון הים או הנהר הקרוב. עומדים שם, פותחים סידור, ואומרים פסוקים על סליחה ורחמים, לפעמים תוך כדי ניעור כנפות הבגד מעל המים. זו תמונה מוכרת אצל רבים מאיתנו, אבל השאלה מאיפה בכלל הגיע המנהג הזה, ולמה דווקא למים, נשארת אצל רוב האנשים בלי תשובה.

מקור המנהג הוא פסוק מספר מיכה, אחד משנים עשר הנביאים. מיכה מתאר בו את חסדו וסליחתו של הקב"ה, ואת האמונה שהעוונות ייעלמו כאילו הושלכו למקום שאין ממנו חזרה:

וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם

הפסוק הזה, מתוך פרק ז בספר מיכה, הוא שנתן למנהג את שמו: תשליך. מתוך התמונה של השלכת החטאים אל מעמקי הים, שאין דרך לשוב ולדלות אותם משם, נבנה כל הטקס שרבים מאיתנו מכירים. חשוב לזכור שהפסוק הזה לא עומד לבדו: הוא חלק מקטע החותם את ספר מיכה, פסוקים י"ח עד כ' בפרק ז', העוסק בחסדו ובסליחתו של הקב"ה ובתקווה שהעוונות ייעלמו כליל, כאילו לא היו.

מה שמפתיע הרבה אנשים לגלות הוא שהמנהג הזה, למרות שהוא מרגיש עתיק ומושרש עמוק במסורת, לא מוזכר כלל בתלמוד, לא בזוהר, ולא בגוף ההלכה של המחבר בשולחן ערוך. המקורות הכתובים הראשונים שלו מגיעים רק מהמאה החמש עשרה, מקהילות אשכנז.

מן הראשונים שמתעדים את המנהג הוא המהרי"ל, רבי יעקב בן משה מולין, מגדולי פוסקי אשכנז באותה תקופה. הוא כותב במפורש על הנוהג לצאת בראש השנה, אחרי הסעודה, אל מקורות מים, ומקשר זאת למדרש תנחומא על עקידת יצחק, שם אברהם אבינו ויצחק נכנסו בדרכם למקום העקידה לתוך נהר עד צווארם:

מה שנוהגין לילך בראש השנה אחר הסעודה אצל ימים ונהרות להשליך במצולות ים כל חטאותינו

גם ספר המנהגים של רבי יצחק אייזיק מטירנא, מאותה תקופה בערך, מזכיר את הנוהג הזה. כמאה שנה מאוחר יותר קובע הרמ"א, רבי משה איסרליש, את המנהג להלכה כהגהה על השולחן ערוך, וכותב שהולכים אל הנהר לומר את הפסוק המדובר. כך המנהג, שהתחיל בקהילות אשכנז, הופך בהדרגה לחלק מקובל מסדר היום של ראש השנה עצמו אצל רוב הציבור. מה שהתחיל כנוהג מקומי במספר קהילות, הפך תוך דורות ספורים לחלק מהמסורת המשותפת של רוב עדות ישראל, וכך גם מובן למה קשה כל כך לאתר את נקודת ההתחלה המדויקת שלו.

הטעמים שנתנו לו הפוסקים לאורך הדורות

ברגע שמנהג מתקבע, פוסקים ודרשנים מתחילים לחפש לו טעמים עמוקים יותר, וכך קרה גם כאן. אחד הטעמים המוכרים קושר את התשליך לעקידת יצחק, כפי שכבר הזכיר המהרי"ל עצמו. לפי מדרש תנחומא, בדרכם אל מקום העקידה נתקלו אברהם אבינו ויצחק בנהר, ולפי התיאור שם המים הגיעו עד צווארם ממש. יוצאים אל המים בראש השנה, לפי הטעם הזה, כדי לעורר בשמים את זכות מסירות הנפש של אברהם ויצחק, בדיוק ברגע שבו נידונים אנחנו על השנה הבאה.

טעם נוסף, המובא בשם ספר חמדת ימים, מתאר מנהג מעשי יותר: מגביהים את שני צדי הבגד או מנערים את הכיסים ברגע אמירת הפסוק "ותשליך במצולות ים". התנועה הפיזית הזו של ניעור נועדה לבטא באופן מוחשי את הרעיון שהעוונות יוצאים מאיתנו וצוללים למים, ולא נשארים דבוקים בנו.

טעם שלישי, מעניין במיוחד, עוסק בדגים. בעל הלבושים, רבי מרדכי יפה, ואחריו גם המשנה ברורה, מציינים שרצוי ללכת דווקא למקום שיש בו דגים חיים. יש בכך כמה רבדים: מצד אחד, אנחנו נמשלים לדגים הנתפסים ברשת, כדי לעורר בנו הרגשה של יראה בעת הדין. מצד שני, הדגים הם סימן לברכה ולפריון, ומקובל שהם סימן לכך שלא תשלוט בנו עין הרע. יש שהוסיפו שעיניהם הפקוחות תמיד של הדגים מרמזות על כך שגם עינו של הקב"ה פקוחה עלינו תמיד, בלי הפסקה.

יש גם קשר, לפי חלק מהפוסקים ומובא באוצר התפילות, בין ההליכה למקור מים לבין מנהגי המלכה קדומים, כמו הכתרת שלמה המלך ליד מעיין הגיחון. הרעיון הזה מתחבר יפה לתוכן המרכזי של ראש השנה, שהוא בעצם יום שבו אנחנו כביכול ממליכים מחדש את הקב"ה עלינו כמלך. כל אחד מהטעמים האלה נשען על שכבה אחרת של המסורת, ולכן אין באמת צורך לבחור ביניהם, אלא אפשר להחזיק את כולם יחד כפנים שונות של אותו רעיון.

וסוד האר"י שמאחורי המנהג

לצד כל הטעמים ה"גלויים" האלו, יש למנהג התשליך גם פן קבלי עמוק. תלמידו המובהק של האר"י, רבי חיים ויטאל, שיבח מאוד את המנהג ותיעד את כוונותיו של רבו בשער הכוונות. בזכות ההערכה הזו של רבי חיים ויטאל, המנהג שהתחיל בקהילות אשכנז התקבל, החל מהמאות השש עשרה והשבע עשרה, כמעט בכל הקהילות הספרדיות, עד שהיום הוא נחשב למנהג משותף כמעט לכל עדות ישראל.

יש גם פרט הלכתי מעניין שמקורו בסוד שגילה האר"י: כאשר יום הראשון של ראש השנה חל בשבת, אין הולכים לתשליך באותו יום, אלא דוחים אותו ליום השני של החג. כך כתב החיד"א בבירורי יוסף בשם המקובל רבי משה זכות, וכן הובא בשם תלמידי תלמידיו. כך שגם הפרטים הקטנים של המנהג, לא רק הרעיון הכללי שלו, נשענים על שכבות של מסורת שנבנו זו על גבי זו במשך מאות שנים. כך שכשעומדים היום על שפת הים ואומרים את הפסוק הידוע, למעשה נושאים איתנו שרשרת ארוכה של דורות: מהמהרי"ל שהיה מן הראשונים שתיעדו את המנהג, דרך הרמ"א שקבע אותו להלכה, ועד רבי חיים ויטאל והחיד"א שהוסיפו לו את הממד הפנימי והסודי.

בסופו של דבר, מאחורי כל הטעמים השונים עומד רעיון פשוט אחד: לצאת פיזית ממקום הישיבה הרגיל שלנו, לעמוד מול משהו גדול וחזק מאיתנו כמו הים, ולבקש מהקב"ה שיעזור לנו להיפרד מהעבר ולהתחיל דף חדש. זה בדיוק הרוח שמלווה את כל ימי חודש תשרי, מראש השנה ועד יום הכיפורים, ומשם קל להמשיך גם לתפילה שקטה יותר, כזו שלא דורשת ים או נהר, אלא רק לב פתוח. מי שרוצה להוסיף על כך, מוזמנים כולנו באותם ימים גם לפתוח ספר תהילים ולומר יחד כמה פרקים, כהמשך טבעי לאותה בקשה לשנה טובה ומתוקה, שבה ייכתב ויחתם כל אחד ואחת מאיתנו לחיים טובים.