הילד מסרב להתפלל בבוקר? הנה מה שבאמת יעזור לו

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

כל בוקר מתחילה אותה מלחמה קטנה סביב הסידור, וההורים לא תמיד יודעים אם להתעקש או לוותר. בין שתי הקיצוניות האלה יש דרך חינוכית שלמה שכדאי להכיר

בכל בית שיש בו ילדים, יש בוקר כזה. הילד מתעורר, ואיתו מתעוררת גם אותה מערכה קבועה: "תתפלל". "אין לי כוח". "רק תפתח את הסידור". "אני לא רוצה". תוך כמה משפטים התפילה שהייתה אמורה לפתוח את היום בהודיה, הופכת לזירת עימות בין הורה לילד.

ביהדות יש מושג יסודי שנקרא חינוך למצוות. ילד קטן עדיין אינו מחויב במצוות כמו מי שהגיע לגיל מצוות, ובכל זאת אנחנו מלמדים אותו להתפלל, בדיוק כפי שאנחנו מלמדים אותו לברך ולשמור שבת. אבל חינוך הוא תהליך, ולא כל דרך להשיג אותו נכונה באותה מידה. השאלה שעולה שוב ושוב היא לא רק איך לגרום לילד לומר את המילים היום, אלא איזה יחס לתפילה יישאר בתוכו ביום שבו כבר לא נוכל לעמוד לצידו ולהזכיר לו.

ילד בן חמש איננו מבוגר קטן. יכולת הריכוז שלו שונה, והחוויה הרוחנית שלו עדיין בתחילת הדרך, ולכן החינוך לתפילה צריך להתאים לגיל וליכולת שלו. לפעמים דווקא תפילה קצרה שנאמרת בשמחה מחנכת יותר מתפילה ארוכה שהילד רק סופר בה את הדקות עד שהיא נגמרת. ככל שהוא גדל, אפשר להוסיף בהדרגה עוד קטעים, עוד אחריות ועוד התמדה - הכל בהתאם להלכה ולמנהג המשפחה.

יש כאן איזון עדין. אפשר לדרוש מהילד להתפלל, אפשר להציב גבולות ברורים ואפשר לומר לו בפשטות שבבית שלכם תפילה היא חלק מסדר היום. אבל אם בכל בוקר המילה "תפילה" מגיעה יחד עם צעקות, איומים ומריבות, הילד עלול לפתח בתוכו קשר שלילי - הוא יזכור את התפילה כמקום של מתח וכעס, ולא כמקום של קרבה. וזו בדיוק התוצאה ההפוכה ממה שרצינו להשיג.

ילד שאומר "לא בא לי להתפלל" לא בהכרח אומר שהוא לא מאמין בקב"ה. לפעמים הוא פשוט עייף. לפעמים התפילה ארוכה לו מדי. לפעמים הוא מתקשה לקרוא את המילים, ולפעמים הוא כלל לא מבין את מה שהוא אומר. ולפעמים, בלי שנרגיש בזה, התפילה הפכה עבורו בעיקר למקום שבו הוא מקבל הערות. לפני שמגבירים את הלחץ, שווה לעצור ולברר מה באמת קורה אצלו.

אחד מכלי החינוך החזקים ביותר, כפי שחז"ל מזהירים אותנו, הוא הדוגמה האישית. ילד שרואה את ההורים שלו מתייחסים לתפילה כאל עוד מטלה מקבל מסר אחד. ילד שרואה שהתפילה היא חלק טבעי ומשמעותי מהחיים של ההורים שלו, מקבל מסר אחר לגמרי. אם אנחנו רוצים שהוא ירגיש שתפילה היא פגישה עם הקב"ה, כדאי שהוא יראה שגם עבורנו היא הרבה יותר ממשהו שצריך לסמן עליו וי.

ללמד אותו להבין את מה שהוא אומר

לפעמים ילדים לא מתחברים לתפילה מסיבה פשוטה מאוד: הם לא מבינים אותה. אפשר לקחת כל פעם משפט אחד ולפשט אותו לאורך כמה ימים - לדוגמה את הפסוק "מודה אני". אפשר לשאול את הילד מדי פעם: על מה אתה רוצה להודות היום? על מי היית רוצה להתפלל? מה היית רוצה לבקש מהקב"ה? לתת לו להבין את הזכות הפשוטה שהוא זכה בה - הוא התעורר הבוקר, קיבל עוד יום, והדבר הראשון שיהודי אומר הוא תודה. ברגע שזה קורה, התפילה מפסיקה להיות רק טקסט שצריך להספיק, והופכת למשהו ששייך גם לו.

יש עוד דבר שחשוב מאוד להיזהר ממנו: להפוך את הקב"ה לאיום. משפטים כמו "אם לא תתפלל, השם יעניש אותך" או "השם כועס על ילדים שלא מתפללים" נשמעים לפעמים כמו הדרך הקלה לגרום לילד לציית, אבל הם בונים בתוכו מערכת יחסים רוחנית מפוחדת במקום קרובה. יראת שמים היא אמנם יסוד ביהדות, אבל היא לא אמורה לשמש ככלי להפחדת ילדים. אנחנו רוצים שהילד ידע שהקב"ה שומע אותו, שהוא יכול להודות לו, לבקש ממנו ולפנות אליו גם כשקשה.

ומה עושים כשהוא ממש מסרב, שוב ושוב? כשההתנגדות חוזרת על עצמה, כדאי לדבר עליה דווקא ברגע רגוע, לא באמצע הבוקר הלחוץ. אפשר לומר לו בפשטות: "שמתי לב שבזמן האחרון קשה לך להתפלל, אני רוצה להבין למה" - ואז באמת להקשיב לתשובה. כשמבינים את הקושי, אפשר לבנות יחד איתו דרך שמתאימה לו. ובשאלות הלכתיות, כמו אילו חלקים בתפילה ילד בגיל מסוים צריך לומר ומה אפשר לקצר, תמיד כדאי להתייעץ עם רב שמכיר את המשפחה ואת הילד.

מה נשאר אחרי שכבר לא נוכל להכריח

אנחנו יכולים לעמוד ליד ילד בן שמונה בכל בוקר ולוודא שהוא פותח סידור. אף אחד לא יכול לעמוד ליד אדם בן עשרים ושמונה ולהזכיר לו להתפלל. ולכן השאלה הגדולה באמת אינה רק איך לגרום לילד להתפלל היום, אלא איזה יחס לתפילה יישאר בתוכו ביום שבו כבר לא נוכל להכריח אותו לכלום. זו בעצם כל התכלית של חינוך למצוות - לא לייצר ציות לרגע, אלא לשתול משהו שיישאר.

ואי אפשר שלא לחשוב, כשקוראים על זה, על התפילה הכי פשוטה והכי עתיקה שיש - ספר תהילים. מי שמכיר את המזמורים של דוד המלך יודע שגם הוא לא תמיד פנה לקב"ה במילים מסודרות ורגועות. לפעמים זו הייתה זעקה, לפעמים בקשה, ולפעמים פשוט תודה על יום נוסף. אולי זה בדיוק מה שאנחנו רוצים להעביר הלאה לילדים שלנו - לא תפילה מושלמת, אלא תפילה אמיתית.

טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת (תהלים צ"ב)

אם אתם מזהים את עצמכם בבוקר הזה, עם הילד שמתעקש והסידור שנשאר סגור - אתם ממש לא לבד, וכדאי לשתף את זה עם עוד הורים שמכירים בדיוק את התחושה. ואם יש לכם ברגע הזה מישהו שתרצו לחזק בתפילה, את הילד עצמו או כל מי שקרוב ללבכם, אפשר לומר יחד איתנו פרק תהילים או לשלוח לנו את השם לתפילה, ולתת לרגע הזה עוד קצת חיבור אמיתי.