משאית איבדה שליטה והעיפה אם ובת לתוך חנות - והן יצאו בשלום

משאית איבדה שליטה על מדרכה בקריית גת והעיפה אם ובתה היישר לתוך חנות. הרגע שתועד נגמר בנס גדול - וזו רק ההתחלה של הסיפור

לרגע אחד, הכול היה רגיל לגמרי. ליאת ונגרובסקי, תושבת יד בנימין, יצאה עם בתה להליכה על המדרכה בקריית גת - כמו שיוצאים כל יום, בלי לחשוב פעמיים. ואז, בתוך שניות בודדות, הרגיל הפך למשהו אחר לגמרי.

לפי מה שסיפרה ונגרובסקי, משאית שנסעה בסביבה איבדה לפתע שליטה. היא סטתה מהמסלול שלה, פגעה בדיוק באזור שבו צעדו האם ובתה, והעיפה את שתיהן פנימה - היישר לתוך חנות שהייתה שם. רגעי הדרמה, כפי שסופר, אף תועדו.

רגע כזה - משאית שיוצאת משליטה בדיוק במקום שבו אנשים הולכים על המדרכה - יכול להיגמר בדרך אחת בלבד: אסון. אבל הפעם, כפי שסופר, זה לא מה שקרה. ונגרובסקי כתבה בעצמה שהיא ובתה יצאו מהאירוע כשהן בסדר. היא הדגישה את תחושת ההודיה שלה על כך שהתוצאה לא הייתה קשה בהרבה ממה שהייתה יכולה להיות.

תחשבו רגע כמה שניות הפרידו בין הליכה רגילה על המדרכה לבין אירוע שיכול היה להשתנות לחלוטין. לא היה שום דבר במה שהאם ובתה עשו שיכול היה למנוע את מה שקרה - הן פשוט הלכו, כמו כל אחד מאיתנו הולך כל יום, במקום שאמור להיות הכי בטוח שיש: המדרכה. וזה בדיוק מה שהופך את הסיפור הזה לכל כך נוגע ללב - התזכורת שגם ברגע השגור ביותר, אנחנו לא תמיד שולטים במה שיקרה בשנייה הבאה.

ואי אפשר שלא לחשוב, כשקוראים סיפור כזה, כמה פעמים ביום עוברים עלינו רגעים קטנים שאנחנו בכלל לא שמים לב אליהם - חצייה של כביש, נסיעה ברכב, הליכה עם הילדים ברחוב - ואנחנו מגיעים הביתה בשלום בלי לחשוב פעמיים כמה זה בכלל לא מובן מאליו. ההליכה הזאת של ונגרובסקי ובתה הייתה אמורה להיות בדיוק רגע כזה - חסר משמעות, שגרתי, כזה ששוכחים אותו כבר בערב. ובמקום זה, היא הפכה לתזכורת ענקית.

כי זה בדיוק העניין עם נס - הוא כמעט אף פעם לא מגיע עם שלט ניאון. הוא מגיע בתוך אירוע שנראה כמו סיוט, ומתגלה רק אחרי שהאבק שוקע, כשמבינים כמה גרוע זה יכול היה להיות. משאית שמאבדת שליטה ליד הולכי רגל היא לא סיפור נדיר, לצערנו - ולעיתים קרובות מדי הוא מסתיים אחרת. הפעם, מסיבה שאין לנו הסבר רציונלי מלא בשבילה, הוא לא הסתיים כך.

ואולי זו בדיוק הסיבה שסיפורים כאלה מתפשטים כל כך מהר ברגע שהם מתפרסמים - כי בתוך שנייה אחת, כל מי שקורא אותם נזכר כמה שברירי הגבול בין יום רגיל ליום שהיה יכול להיגמר אחרת. לא מדובר כאן בסיפור רחוק שקרה למישהו זר לגמרי, אלא במשהו שיכול היה לקרות לכל אחת ואחד מאיתנו, בכל מדרכה, בכל עיר.

ההודיה על מה שכמעט לא שמים לב אליו

יש רגעים שבהם אומרים תודה בקול רם - יום הולדת, בשורה טובה, החלמה ממחלה. אבל רוב ההודיה האמיתית, זו שהכי משמעותית, קורית על דברים שבכלל לא חושבים להגיד עליהם תודה: שהגענו הביתה בשלום, שהילדים חזרו מבית הספר, שהיום עבר בלי ש"שום דבר מיוחד" קרה בו. כולנו מכירים את התחושה הזאת - לשמוע על אירוע כמו זה שקרה בקריית גת, משאית שמאבדת שליטה, שניות של אימה - ואז לגלות שהכול בסדר. ההקלה הזאת שמתחלפת מיד בתחושת הודיה עמוקה, זו בדיוק הנקודה שממנה שווה להתחיל.

אלה שמכירים את מזמור ק"ז בתהילים, זה שמדבר על מי שניצלו ממצוקה - "יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם" - יודעים שבדיוק בשביל רגעים כאלה הוא נכתב. לא רק בשביל ניסים גדולים וגלויים, אלא גם בשביל השניות הקטנות שבהן מישהו יוצא בשלום ממקום שהיה יכול להסתיים אחרת לגמרי.

ואולי בדיוק זו הנקודה שהסיפור הזה מזכיר לנו. לא צריך לחכות לרגע דרמטי כדי להגיד תודה. אפשר להתחיל מהיום, מהדברים הכי פשוטים - שיצאנו מהבית והגענו ליעד, שהילדים חזרו הביתה בריאים, שהמדרכה שעליה הלכנו נשארה מדרכה רגילה. כל אחד מהרגעים האלה, שבדרך כלל עוברים בלי שנרגיש בהם בכלל, הוא בעצם הזדמנות קטנה להגיד תודה.

מה עושים עם הרגש הזה

קל לקרוא סיפור כזה, להתרגש לרגע, ולהמשיך הלאה. אבל אפשר גם לעצור רגע ולתת לתחושת ההודיה הזאת מקום אמיתי. אפשר, למשל, לומר פרק תהילים - לא כי מבטיחים שהוא "יפעל" בדרך מסוימת, אלא כי זו הדרך שלנו, כעם, להגיד תודה ולבקש שמירה בבת אחת. מי שמחפשים פרק מתאים יכולים לפתוח בתהילים קכ"א, זה שנפתח במילים "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי" - ומדבר בדיוק על השמירה שיש עלינו גם ברגעים שבהם אנחנו הכי לא מודעים לה.

ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ

ואפשר גם, בלי שום קשר לפרק ספציפי, פשוט לקחת רגע - היום, לא מחר - ולהגיד תודה על הדברים ש"מובנים מאליהם". על ההליכה שהסתיימה בבית. על היום שעבר בשלום. על כך שהמדרכה שעליה צועדים הילדים שלנו היא עדיין מדרכה בטוחה. הסיפור של ונגרובסקי ובתה מזכיר לנו את זה בדרך הכי חדה שיש - ואפשר לבחור לקחת ממנו את המסר הזה, בלי לחכות לרגע הבא שיזכיר לנו אותו שוב.

ואם יש לכם מישהו שאתם חושבים עליו עכשיו, מישהו שעבר רגע קשה או שאתם רוצים להוסיף לו שמירה - זה בדיוק הזמן. אפשר לשתף את הסיפור הזה עם מי שיעריך את התזכורת, ואפשר גם, פשוט, לשלוח את השם של מי שיקר לכם לתפילה. לפעמים תפילה אחת, שנאמרת מתוך הודיה על מה שכבר קרה, היא הדרך הכי טובה לבקש שמירה על מה שעוד לפנינו.