מה עושים כשנוגעים באבני הכותל ולא מרגישים כלום?

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

מידד טסה, שליווה דור שלם כ"ילד הפלא" וכילד הצדיק, מספר על הרגע שבו נגע באבני הכותל ולא הרגיש כלום. מהסיפור שלו עולה שגם מי שנתפס כמושלם זקוק לתיקון, ומהכאב הזה נולד שיר חדש לימי הסליחות

מידד טסה הגיע לכותל המערבי, נגע באבנים - ולא הרגיש כלום. "נגעתי באבנים ולא הרגשתי את הרגש שציפיתי להרגיש", הוא מספר. "זה כאב לי. שם הבנתי שיש בי געגוע ושאני רוצה לחזור ולהרגיש".

דווקא בימי הסליחות, כשהציבור מתכונן לימים הנוראים, בחר הזמר שהחל את דרכו המוזיקלית עוד כילד, עם להיטים כמו "נהרות בבל" ו"בן של מלך", לחשוף רגע אישי ומטלטל במיוחד. בראיון שפורסם הוא מספר שהקשיב שנים למה שאנשים אמרו עליו במקום להקשיב לקול הפנימי שלו. "כל החיים אנשים הסתכלו עליי ואמרו לי: אתה צדיק", הוא משחזר. "ובאיזשהו מקום הקשבתי למה שאנשים אומרים עליי במקום להקשיב לקול הפנימי שלי. טעיתי. הבנתי שגם אני צריך לחזור בתשובה".

יש בזה משהו שכולנו מכירים, גם מי שלא עומד על במה ולא שר לאלפים. כמה מאיתנו חיים לפי מה שאחרים חושבים עלינו, עד שכבר קשה להבחין בין הקול שלנו לבין ההד של כולם? כמה פעמים אנחנו מגיעים למקום שאמור לרגש - אירוע משפחתי, תפילה, ואפילו הכותל עצמו - ופתאום מרגישים שהלב סתום, ושום דבר לא זז בפנים? זו לא בהכרח בעיה באמונה, ולפעמים זה פשוט סימן שהתרגלנו לתפקד במקום להרגיש. מידד טסה, שגדל תחת התווית "ילד הצדיק", מודה שהקשיב למה שאנשים אמרו עליו במקום לקול הפנימי שלו. ודווקא בכותל, במקום שאמור לעורר הכי הרבה חיבור, הוא גילה עד כמה הוא בעצם התרחק.

טסה, שבשנים האחרונות שיתף פעולה עם זמרים נוספים במגזר כמו עדן חסון בדואט "כולי תפילה", ושבעבר הקליט מחווה מרגשת למאיר בנאי והוציא אלבומים רבים עם שירי נשמה, לא חדש לעולם המוזיקה הרוחנית. אבל הפעם הוא מבקש להשאיר את התדמית בצד ולדבר פשוט כאדם שמחפש את הדרך חזרה אל הלב שלו. "השיר הזה נכתב מתוך תחושת הניתוק שלי", הוא מסביר על הסינגל החדש, "תיקונים וסליחות". "הבנתי שכל יהודי, בכל מקום שבו הוא נמצא, יכול דרך המוזיקה לעורר מחדש את הגעגוע לבורא עולם". השיר לא נולד מתוך שמחה אלא מתוך הכאב הזה - וזו אולי הסיבה שהוא מדבר כל כך חזק דווקא בתקופה הזו של השנה, כשכולנו עסוקים באותה עבודה פנימית.

המסר שטסה מבקש להעביר הוא לא של הרשעה עצמית, אלא של קרבה. "בורא עולם אוהב גם את הרחוקים ומחכה לנו בדיוק כמו שאנחנו", הוא אומר, ומצטט את הפסוק "אני לדודי ודודי לי". לא צריך להגיע מושלמים כדי להתקרב. אפשר להגיע בדיוק כמו שאנחנו, עם כל הניתוק, עם כל השאלות שאין להן תשובה מיידית - וזה כבר מספיק כדי להתחיל.

"בן של מלך" ממקום אחר לגמרי

בתוך "תיקונים וסליחות" חוזר טסה גם למשפט שמלווה אותו עוד מילדות - "בן של מלך". אלא שהפעם, כפי שהוא מסביר, הוא שר אותו ממקום שונה לחלוטין: "לא להרגיש מנותק ולחזור להיות ילד טוב, בן של מלך". הביטוי שהיה לסמל שלו כזמר צעיר מקבל עכשיו משמעות אחרת - לא גאווה או ביטחון, אלא געגוע לחיבור המקורי והתמים שהלך לאיבוד בדרך.

ואי אפשר שלא לחשוב, כשקוראים את זה, על הרעיון הפשוט שכל אחד מאיתנו הוא בעצם "בן של מלך" - לא בגלל מה שהוא השיג, לא בגלל איך שהוא נראה כלפי חוץ, אלא סתם, כי ככה נולדנו. מי שמכיר את הרעיון הזה יודע כמה קל לשכוח אותו באמצע החיים העמוסים, ובאיזה כוח הוא חוזר ברגע שנוגעים באבן קרה ופתאום מבינים שמשהו חסר. זה בדיוק הרגע שבו אפשר להתחיל לחפש מחדש, ולפעמים דווקא הרגע הכי כואב הוא זה שפותח את הדלת.

טסה עצמו לא מסתפק בווידוי האישי. הוא מבקש להעביר מסר רחב יותר של קבלה: "הבנתי שכל בן אדם בעולם רואה את השם קצת אחרת". לא כל אחד צריך להרגיש את אותו דבר באותו רגע מול אותה אבן. יש מי שמתמלא בבת אחת, ויש מי שצריך לחפש הרבה יותר זמן, לפעמים שנים. שני המצבים כנים באותה מידה, ושניהם חלק מאותו מסע בדיוק - ואין ביניהם דירוג של מי קרוב יותר ומי רחוק יותר.

כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים

מזמור מ"ב בתהילים מצייר בדיוק את התמונה הזאת - געגוע שאין לו מילים, כמו איילה שמחפשת מים ולא מוצאת. זה בדיוק התיאור של הרגע ההוא ליד הכותל: לא חוסר אמונה, אלא דווקא עומק של געגוע שמחפש דרך לצאת החוצה. הסליחות של הימים האלה בנויות בדיוק על התנועה הזאת - לא להתבייש בריחוק, לא להתעלם ממנו, אלא להפוך אותו לנקודת התחלה של משהו חדש. ואפשר לקרוא בזה גם מסר לעצמנו: הכיסופים לא מבטלים את הצורך לזוז. וזו בדיוק העבודה של הימים האלה, כפי שאנחנו רואים אותה - לא לחכות שהחיבור יחזור מעצמו, אלא לזוז לקראתו, גם צעד קטן, גם בלי לדעת בדיוק לאן הוא מוביל.

מי שקורא את הסיפור של טסה ומזהה בו משהו מוכר, לא צריך לחכות לרגע מושלם כדי לחזור. אפשר להתחיל בדיוק מהמקום שבו נמצאים עכשיו - גם אם הוא מקום של ניתוק, של שאלות, של געגוע בלי תשובה ברורה. ימי הסליחות ניתנו בדיוק בשביל זה: לא כדי להגיע מתוקנים, אלא כדי להתחיל לתקן, צעד קטן אחרי צעד קטן.

אפשר לקחת רגע, לומר פרק תהילים - ולו קצר - ולהקדיש אותו למישהו שאנחנו יודעים שהוא זקוק לחיזוק בימים האלה, או לעצמנו בדיוק כמו שאנחנו עכשיו. אפשר גם לשתף את הסיפור הזה עם מי שיזדהה איתו, ולהזכיר יחד שגם מי שנראה "מושלם" מבחוץ נושא בתוכו געגוע ומבקש לתקן. זה בדיוק מה שהימים האלה נועדו לעורר בנו. גם רגע קטן כזה, שנעשה בכנות, שווה יותר מכל תחושה מושלמת שמחכה לנו איפשהו בעתיד.