מה הקשר בין משקולות מזויפות לחודש אלול?

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

פרשת כי תצא מחביאה איסור על משקולות מזויפות ממש ליד הציווי לזכור את עמלק, וזה לא במקרה. מסתבר שהקשר בין השניים הוא בדיוק הסוד של חודש אלול

הגענו לפרשת "כי תצא", ובה מופיעה פרשת זכור - הזיכרון למלחמת עמלק. מי שלא הספיק לשמוע את הקריאה בזמנה, יש לו עכשיו הזדמנות לכוון לצאת ידי חובת המצווה בעת קריאת התורה בציבור. אבל יש בפרשה הזאת פרט מוזר: הציווי לזכור את עמלק מגיע ממש בסמיכות לאיסור לגמרי אחר - איסור על משקולות מזויפות במסחר.

בפעם הקודמת שעמלק הופיע בתורה, ההקשר היה ברור. עם ישראל חנה ברפידים, וחז"ל דרשו ש"רפו ידיהם מן התורה" - וכשההגנה הרוחנית הוסרה, בא "הכלב" לנשוך. הפעם, לעומת זאת, עמלק מופיע ליד ציווי שנראה על פניו לגמרי לא קשור: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה... אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ... זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק". מה בכלל הקשר בין רמאות במאזניים של המכולת להתקפה של עמלק?

הנצי"ב מוולוז'ין נותן לשאלה הזאת תשובה שהולכת הרבה מעבר לכסף. לדבריו, רמאות במשקולות לא נובעת רק מתאווה חומרית, אלא מחיסרון עמוק הרבה יותר - חיסרון באמונה. אדם שמרמה במסחר מצהיר במעשיו שהוא לא באמת מאמין שהקב"ה הוא זה שזן ומפרנס אותו בהשגחה פרטית. השאלה הישנה "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" היא בדיוק הפרצה שמזמינה את עמלק פנימה.

החפץ חיים לוקח את הרעיון הזה צעד נוסף, ומיישם אותו גם על אנשים ישרים לגמרי, שאף פעם לא היו חושבים לגנוב אגורה. כשאדם מעמיס על עצמו שעות עבודה בלתי סבירות ואוגר רזרבות מתוך פחד שלא יהיה לו מספיק, הוא בעצם נוהג כ"מחוסר אמנה" - כאילו הביטחון בהשגחה לא מספיק, וצריך להבטיח הכל לבד. וכשאנחנו מנסים לשלוט בכל פרט קטן במציאות, או חוששים שמישהו סביבנו "עובד עלינו", אנחנו בעצם משנים את המאזניים הפנימיים שלנו ומגדילים את ה"אני" על חשבון ההשגחה.

וכשעוצרים לרגע לחשוב על זה, קשה שלא לזהות את זה גם אצלנו. הבדיקה החוזרת של החשבון בבנק, החישוב מחדש כמה נשאר עד סוף החודש, הצורך לוודא שהכל בשליטה לפני שאפשר בכלל לנשום - כל אלה לא חטאים גדולים, אבל הם אותה משקולת מזויפת בגרסה עדינה יותר. לא רמאות כלפי מישהו אחר, אלא רמאות עדינה כלפי עצמנו: אנחנו משכנעים את עצמנו שהביטחון תלוי במה שאנחנו סוחבים על הגב, ולא במי שנותן לנו את הכוח לסחוב מלכתחילה. וזה בדיוק מה שהופך את חודש אלול לחודש כל כך מיוחד - הוא לא בא לדרוש מאיתנו לעבוד קשה יותר או לשלוט טוב יותר, אלא דווקא ההפך: להניח לרגע את הפיקוח הצמוד, ולבדוק מה קורה כשמפסיקים לזייף את המשקל של המציאות מתוך פחד. זו לא שאלה של כמה כסף יש בחשבון, אלא של מי שאנחנו בטוחים שעומד מאחורי המספרים.

סוד האותיות של אלול: מ"לא" ל"לו"

אז איך מתקנים חיסרון אמונה כזה? השפת אמת (תרל"ב) נותן לזה פירוש נפלא, המבוסס על "מזמור לתודה" שבתהילים. בפסוק הזה יש תופעה שנקראת "קרי וכתיב" - מילה שנכתבת בצורה אחת ונקראת בצורה אחרת. כתוב "הוּא עָשָׂנוּ וְלֹא אֲנָחְנוּ" (אנחנו לא עשינו את עצמנו), ונקרא "הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנָחְנוּ" (אנחנו שייכים לו).

דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ (תהלים ק, ג)

השפת אמת שואל: איזו גרסה נכונה - "לא" או "לו"? והתשובה שלו היא ששתיהן נכונות, ואי אפשר לזו בלי זו. יחד הן בונות תהליך רוחני מדורג, שראשי התיבות שלו הם בדיוק "אלול": אנחנו לא, ואנחנו לו.

השלב הראשון הוא "אנחנו לא" - עקירת הגאווה. חז"ל אומרים שהקב"ה מצהיר על בעל גאווה: "אין אני והוא יכולין לדור בכפיפה אחת". כשאדם מנפח את עצמו, כמו שמנפחים משקולת מזויפת, פשוט לא נשאר בפנים מקום לבורא. השלב הזה הוא להפנים שבלי "המחדש בטובו בכל יום תמיד" אנחנו לא באמת כלום. רק אחרי שהנפח יורד ובלון האגו מתפוצץ, מגיע השלב השני - "אנחנו לו", ההתקרבות. אז אנחנו פנויים סוף סוף להיות קניינו של הקב"ה, "עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ" - צאן שמכיר באמת מי הרועה שלו.

מי שהבין את הסוד הזה בצורה הכי מבריקה, כך מסופר, דווקא לא היה יהודי בכלל. קנוט הגדול, מלך אנגליה במאה ה-11, היה מוקף ביועצים שנהגו להחניף לו ולהצהיר שהאגו והכוח שלו כה גדולים, עד שאפילו הטבע חייב לציית לו. כדי ללמד אותם לקח, קנוט הוציא אותם לחוף הים, הציב שם את כיסא המלכות שלו בשעת גאות, ופקד על הגלים לעצור. הגלים כמובן המשיכו בשלהם והרטיבו את רגליו, ואז הוא פנה ליועצים ואמר: "ראו כמה ריק וחסר משמעות כוחם של בני אדם. אין אף שליט שראוי לשם הזה, מלבד אותו אחד שהים מציית לחוקיו". קנוט פוצץ במו ידיו את בלון הגאווה שלו, והזכיר לכולם בלי מילים מיותרות: אנחנו לא, ואנחנו לו.

ביומיום זה נשמע אולי מובן מאליו. באף ראיון עבודה איש לא יעלה בדעתו להפגין גאווה מול המעסיק החדש ולהכריז שהוא מתכוון להחליף אותו - כולנו מבינים היטב מה המקום שלנו. קל וחומר מול בורא עולם. זו בדיוק העבודה שנקראת "תשובת המשקל והנפח": להפסיק לזייף את משקל המציאות מתוך לחץ וגאווה, להקטין את הנפח המנופח של ה"אני", ולפנות למלך מקום של כבוד לקראת השנה החדשה.

ואי אפשר שלא לחשוב שוב על אותו "מזמור לתודה" שממנו שאב השפת אמת את כל הרעיון. אולי דווקא בימים האלה, כשהמאזניים הפנימיים שלנו צריכים איזון מחדש, יש מקום לפתוח את המזמור הזה, לומר אותו לאט, ולתת למילים "הוא עשנו ולו אנחנו" לעשות את העבודה שלהן. ואם יש בלב שלכם מישהו שזקוק הרגע לישועה - זה הזמן להזכיר אותו, לומר בשבילו פרק תהילים, ולשלוח את שמו הלאה, כדי שנתפלל עליו יחד לקראת השנה החדשה.