חיבוט הערבה בהושענא רבה - מאיפה הגיע המנהג העתיק

רגע לפני סיום החג נוטלים ערבה וחובטים אותה בקרקע - מנהג שנראה תמוה, אבל מסתתר מאחוריו סיפור עתיק ומשמעות עמוקה

בתום אמירת ה"הושענות" ביום הושענא רבה, שיא ימי חג הסוכות, נוטלים רבים מאיתנו חמש ערבות וחובטים אותן בקרקע. מי שרואה את זה בפעם הראשונה עשוי לתמוה - מה פשר הפעולה הזאת, ולמה דווקא ערבה, ולמה דווקא ברגע האחרון של החג, אחרי כל תפילות היום. התשובה מובילה אותנו הרחק אחורה, אל בית המקדש, ודרכה גם אל אחד הרעיונות העמוקים שקשורים ליום הזה. וככל שמתעמקים בסיפור שמאחוריו, מגלים שהוא הרבה יותר עשיר משנדמה במבט ראשון.

המנהג לא נולד באקראי. כבר בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מביאים בכל אחד משבעת ימי חג הסוכות ענפי ערבה ארוכים וזוקפים אותם לצדי המזבח. זו הייתה מצווה שהתקיימה סביב המזבח עצמו, חלק בלתי נפרד מעבודת ימי החג. וביום השביעי, הושענא רבה, הדבר קיבל ממד נוסף: הכהנים היו מקיפים בו את המזבח לא פעם אחת, כפי שנהגו בשאר ימות החג, אלא שבע פעמים - כך מסופר במסורת. שבע ההקפות ביום המיוחד הזה שיקפו את המרכזיות של הרגע: הושענא רבה נחשב לשיא ולסיום של חג הסוכות, ומה שהתרחש בו סביב המזבח היה מעין סיכום של כל השבוע כולו.

מעניין לגלות שגם כשבית המקדש חרב, והמנהג עבר אל מחוץ לכתליו, הוא לא הפך לתקנת חכמים רגילה. נטילת הערבה הוגדרה כ"מנהג נביאים": כלומר, לא ציווי מפורש מהתורה ולא תקנת חכמים, אלא הנהגה שהנביאים עצמם - לפי אחד הפירושים המקובלים, חגי זכריה ומלאכי - קבעו לדורות הבאים. האמוראים אף נחלקו בשאלה אם הנביאים קבעו זאת כתקנה של ממש שיש לברך עליה, או כמנהג שאין מברכים עליו, וההלכה נפסקה כדעה השנייה - ולכן לא נתקנה על נטילת הערבה ברכה, כפי שיש על מצוות אחרות של החג. זהו מנהג בעל תוקף איתן שממשיכים לקיימו בקהילות ישראל מדי שנה מחדש, אף שהוא נשאר מוגדר כמנהג ולא כמצווה שיש עליה ברכה - ייחוד שממשיך ללוות אותו עד היום. כך עברה הפרקטיקה מהמקדש עצמו, מסביב למזבח, אל קהילות ישראל בכל מקום ומקום, והמשיכה להתקיים גם בלי המזבח שסביבו נולדה. בגמרא במסכת סוכה מובא שנטילת הערבה מחוץ למקדש נוהגת ביום השביעי בלבד, בהתאם למנהג הנביאים - וכך, מכל שבעת ימי החג, נותר דווקא היום האחרון והמיוחד הזה כיום שבו ממשיכים לקיים את המנהג עד ימינו.

כיום, ברוב בתי הכנסת בקהילות ישראל, נשמר הד ברור וחי למנהג הקדום הזה. בתום אמירת ה"הושענות" - סדרת הפיוטים והתחנונים הנאמרים ביום הושענא רבה - נוטלים ערבות וחובטים אותן בקרקע. מעיקר הדין די בערבה אחת, אך כיום נוהגים ליטול דווקא חמש ערבות, בעקבות מנהג האר"י שיתבאר בהמשך. אורך כל ענף אמור להיות כשלושה טפחים, וגם צורת החבטה עצמה ידועה בכמה מנהגים: יש הנוהגים לחבוט פעמיים או שלוש על הקרקע או על גבי כלי, ורבים ממשיכים במנהג שהתקבל בעקבות תורת הסוד ולפיו חובטים דווקא חמש פעמים. כך נשמר במעשה הפשוט הזה זכר חי וממשי לעבודה שהתקיימה פעם סביב המזבח בבית המקדש. כך, גם מי שלא למד לעומק את הרקע ההיסטורי, מרגיש בגוף התפילה עצמה שיש כאן משהו שממשיך מסורת ארוכה, ולא רק תוספת מקומית של בית כנסת זה או אחר.

מה עומד מאחורי החבטה - הפירוש שנתנו לו המקובלים

מעבר להיבט ההיסטורי וההלכתי, יש למנהג גם פנים פנימיות יותר, שמובאות בספרי הקבלה. מוסבר שם שהערבה אינה עושה פרי והיא נובלת ומתייבשת מהר מכל השאר. דווקא בגלל זה בחרו בה כדי לבטא רעיון של דין וקושי - מה שהמקובלים מכנים "מידת הדין". וכשחובטים אותה בקרקע בסוף החג, יש בכך מעין רמז סמלי: אנחנו כאילו מפילים ומבטלים את אותה מידת דין, ומבקשים שהשנה הבאה תיפתח ברחמים ולא בקושי, שהיבשות תתחלף בלחלוחית ובברכה.

מנהגם של חכמי הקבלה, ובראשם האר"י הקדוש, להרחיב את הפעולה לחמש ערבות וחמש חבטות, נטוע גם הוא באותו רעיון. לפי המבואר בתורת הסוד, קיימות בעולם חמש בחינות של דין, וכנגדן לוקחים חמישה ענפי ערבה וחובטים אותם חמש פעמים - כדי לבקש שכל אותן בחינות דין יתמתקו ויתבטלו. יש גם מי שמוסיף שהערבה נמשלת לשפתיים, ולכן החבטה נקשרת אצל חלק מהמקובלים גם לבקשת כפרה על חטאי הדיבור - נושא שממילא עומד במרכז ימי אלול ותשרי כולם. כך, גם הפרט הקטן ביותר במנהג - מספר הענפים ומספר החבטות - מתברר כבעל משמעות מכוונת, ולא כפרט שרירותי.

יש הקושרים את המנהג גם לרעיון שמופיע בזוהר על אודות מהותו של היום עצמו: מסופר שהושענא רבה נחשב ליום שבו מסתיים ונחתם דינו של העולם לשנה הקרובה. אם כך, אפשר להבין למה דווקא ברגע הזה, בסיום תפילת היום הזה, בחרו להוסיף עוד פעולה שכולה בקשת רחמים - חבטת הערבה, שבאה ממש ברגע שבו הדין ננעל, כמעין ניסיון אחרון ונרגש להמתיק אותו לפני שהוא נחתם.

כך מתברר שמנהג קטן שנראה על פניו תמוה - חבטת ענף בקרקע - נושא בתוכו שכבות של היסטוריה, הלכה וסוד: זיכרון לעבודת המקדש, מעמד מיוחד של מנהג נביאים, וכוונה עמוקה של ביטול הדין וכפרה. בפעם הבאה שנעמוד ונחבוט את הערבה, אפשר להרגיש שאנחנו ממשיכים שרשרת שנמתחת אלפי שנים אחורה. ובימים הרגישים האלה, שבהם - כפי שמובא במסורת - הדין נחתם, כדאי גם לנו להוסיף ולומר יחד כמה פרקי תהלים, בבקשה לשנה טובה ומתוקה, שכל הדינים שסביבנו יתהפכו לטובה וברחמים.