מה באמת אומרים בברכת אשר יצר?

אומרים אותה שוב ושוב, ומהר. אבל כשעוצרים לרגע על המילים, מגלים בה עולם שלם של הכרת הטוב

אנחנו אומרים אותה שוב ושוב, לעיתים כמה פעמים ביום. היא אורכת פחות מדקה, מוכרת כמעט לכל יהודי שומר תורה ומצוות, ודווקא בגלל זה קל לומר אותה במהירות ולהמשיך הלאה. אבל כשעוצרים לרגע ומתבוננים במילים של ברכת "אשר יצר", מגלים שחז"ל הכניסו לתוך כמה שורות קצרות עולם שלם של אמונה, הכרת הטוב והתבוננות בחכמה שבה ברא הקב"ה את גוף האדם.

כבר במילים הראשונות, "אשר יצר את האדם בחכמה", האדם נדרש לעצור ולהכיר בכך שהגוף שלו אינו דבר מובן מאליו. מערכות רבות פועלות בו בעת ובעונה אחת: הלב פועם, הריאות מכניסות ומוציאות אוויר, הדם זורם, המזון מתעכל, והמוח מנהל מערכות רבות. ורוב הזמן אנחנו בכלל לא צריכים לחשוב על כל זה. אנחנו פשוט חיים. הברכה באה להזכיר לנו: זה לא מובן מאליו.

מקורה של הברכה כבר בדברי חז"ל בגמרא במסכת ברכות, והיא נאמרת לאחר עשיית צרכים. חז"ל לא ראו בפעולה התקינה של הגוף עניין טכני בלבד. דווקא פעולה יום-יומית, שרוב בני האדם כמעט לא מקדישים לה מחשבה כשהכול מתנהל כשורה, הפכה אצלם להזדמנות לברך את הקב"ה. האדם יוצא, ולפני שהוא ממשיך בענייניו הוא עוצר ומודה על מערכת שלמה שפעלה כראוי.

חז"ל אינם מדברים כאן באופן כללי בלבד על פלא הבריאה. הם מפנים את תשומת לבו של האדם למבנה הפיזי שלו. ומה פירוש "וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים"? המפרשים הסבירו שהכפילות אינה מקרית והיא מתייחסת לריבוי הפתחים והחללים שבגוף. "נקבים" הם הפתחים שבגוף, ו"חלולים" הם האיברים והחללים הפנימיים. מבחוץ האדם נראה כיחידה אחת, אבל בפנים יש מערכת מורכבת להפליא של איברים, מעברים ופתחים, וכולם צריכים לפעול יחד. רש"י, בפירושו למסכת ברכות, מסביר שהחכמה ניכרת בכך שהקב"ה ברא באדם נקבים רבים, ושאילו נברא האדם באופן אחר, לא היה יכול להתקיים. גם האבודרהם מביא הסברים נוספים למשמעות המילה "בחכמה".

ואולי המשפט המזוהה ביותר עם הברכה: "שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת". יש בגוף דברים שצריכים להיות פתוחים ויש שצריכים להיות סגורים, חומרים שצריכים להישאר וחומרים שצריכים לצאת. כשהכול פועל כראוי, כמעט אף אחד לא שם לב. וזה אחד המסרים הגדולים של הברכה: לא צריך לחכות שמשהו יחסר כדי להודות עליו. אדם לא צריך להמתין לרגע שבו פעולה פשוטה הופכת לקשה כדי להבין איזו מתנה הייתה לו כשהכול פעל כסדרו.

למה אנחנו כמעט לא מתרגשים מזה?

כשמקבלים מתנה גדולה, מתרגשים. כשמתרחשת ישועה מיוחדת, יודעים להודות. אבל כשקמים בבוקר ורואים, אנחנו רגילים. כשנושמים, רגילים. כשהולכים, רגילים. וכשהגוף פועל בצורה תקינה, גם לזה אנחנו רגילים. השגרה עלולה לגרום לנו להפסיק לראות את החסדים שמקיפים אותנו, וברכת אשר יצר שוברת לרגע את ההרגל הזה. היא מחנכת להודות דווקא בשגרה.

יש גם עניין מיוחד בביטוי "גלוי וידוע לפני כסא כבודך". הברכה עוסקת בגוף ובפעולות שנראות ארציות מאוד, ופתאום מופיע ביטוי נשגב כל כך. החיבור הזה מלמד יסוד גדול: בעבודת ה' אין נתק בין הדברים הנשגבים לבין חיי היום-יום. אותה אמונה שמלווה אותנו בבית הכנסת ובלימוד התורה מלווה אותנו גם בפעולות הפשוטות ביותר. והיהדות אינה מתייחסת לגוף כאל דבר חסר חשיבות: האדם זקוק לגופו כדי לעבוד את הבורא, לקיים מצוות, ללמוד תורה ולהתפלל.

ומדוע דווקא "רופא כל בשר"? רש"י מסביר את הביטוי ביחס להוצאת הפסולת מן הגוף, משום שהוצאתה היא רפואתו של האדם. מה שנתפס בעינינו כפעולה פשוטה הוא למעשה חלק הכרחי בשמירה על הגוף. ואילו "ומפליא לעשות"? הרמ"א מביא פירוש מפורסם שלפיו הפלא הוא החיבור שבין הגוף לנשמה: נשמה רוחנית שמתקיימת בתוך גוף גשמי, ושניהם יחד יוצרים את האדם החי. כך הברכה נפתחת ב"אשר יצר את האדם בחכמה" ונחתמת ב"ומפליא לעשות". חכמה בתחילה, ופלא בסוף.

ואי אפשר שלא לחשוב כאן על דברי דוד המלך בתהילים, שמתאימים לרעיון הזה להפליא:

אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד

איך אומרים אותה בכוונה

ברכת אשר יצר נאמרת בכל פעם שעושים צרכים במהלך היום, וגם אחרי הטלת מים בלבד, כי בשני המקרים הגוף פועל ומוציא ממנו את מה שצריך לצאת. גם פעולה קצרה ושגרתית היא סיבה לברכה. הברכה מופיעה בסידור כחלק מברכות השחר, כי לאחר שאדם קם בבוקר ועושה צרכיו הוא מברך אותה, אבל החיוב אינו מוגבל לבוקר.

כמו בכל ברכה, יש לומר אותה בכוונה ולא כטקסט שרק צריך לסיים. דווקא כאן האתגר גדול, כי מרוב שאומרים אותה קל להתרגל. אפשר לומר את כל המילים בזמן שהמחשבה במקום אחר לגמרי. אבל אין צורך להאריך. לפעמים מספיק לעצור לכמה שניות. כשאומרים "אשר יצר את האדם בחכמה", אפשר לחשוב על עצם החכמה שבבריאת הגוף. ב"נקבים נקבים, חלולים חלולים" אפשר לזכור כמה מערכות פועלות בתוכנו בלי שנרגיש. ובמילים "רופא כל בשר ומפליא לעשות" אפשר להודות על כך שהגוף והנשמה ממשיכים לפעול יחד.

אפשר אפילו לומר בלב: תודה שבראת אותי בחכמה. תודה שהמערכות בגופי פועלות. תודה שמה שצריך להיפתח נפתח ומה שצריך להיסגר נסגר. פתאום נוסח שנאמר כמעט באופן אוטומטי הופך לתפילת הודאה של ממש.

אולי דווקא העובדה שאומרים אותה פעמים רבות היא המסר הגדול שלה. חז"ל רצו שההודאה לא תהיה אירוע נדיר, והם הכניסו אותה אל תוך היום. האדם עוצר לרגע, מברך וממשיך, ואחרי כמה שעות הוא עשוי לעצור שוב. בעולם שבו מחפשים לעיתים את המופלא בדברים רחוקים וחריגים, הברכה הזאת מפנה את המבט פנימה, אל הגוף, אל הנשימה, אל החיים.

בפעם הבאה שתאמרו אשר יצר, עצרו כמה שניות והודו באמת. ואם בא לכם להוסיף, אמרו היום פרק תהילים של הודיה, ושתפו אותנו בשמות של מי שצריך רפואה כדי שנתפלל עליהם יחד.