האדמו"ר שיצא מבית החולים כדי לעבור לפני התיבה

בליל ראש השנה חש האדמו"ר ממודז'יץ בחולשה עזה בלב, ופונה לבית החולים. למחרת בבוקר הוא כבר יצא מהמחלקה ברגל, כי היה דבר אחד שהוא לא היה מוכן לוותר עליו

בלילה הראשון של ראש השנה חש האדמו"ר ממודז'יץ בחולשה עזה בלבו. כוחות הצלה שהוזעקו למעונו העניקו לו טיפול ראשוני, והמליצו לפנות אותו לבית החולים 'שיבא' בתל השומר, בית חולים שמפעיל מערך לב מיוחד הפועל גם בימי החג עצמם.

אבל האדמו"ר, על פי הדיווח, לא קיבל את ההמלצה כלשונה. הוא התעקש להתפנות דווקא לבית החולים 'מעייני הישועה' בבני ברק, ושם התקבל להמשך טיפול והשגחה.

בבוקר יום החג, כשהיה עדיין מאושפז, הביע האדמו"ר את רצונו העז לעבור לפני התיבה בתפילות החג – בדיוק כפי שנהגו אדמו"רי מודז'יץ מדור לדור. זו לא הייתה בקשה של כבוד או של מנהג טכני גרידא. מהמשך האירועים עולה שזו הייתה נקודה שבה הרבי לא היה מוכן להתפשר, גם במחיר של יציאה מבית החולים באמצע אשפוז.

הנהלת בית החולים ניסתה למצוא פתרון ביניים: היא הציעה להעמיד לרשותו ולרשות חסידיו את בית המדרש הפנימי שבין כתלי בית החולים עצמו, כדי למנוע ממנו מאמץ פיזי מיותר.

אבל האדמו"ר סירב גם לזה. הוא התעקש להגיע דווקא לבית מדרשו החדש, ולפי מה שנמסר ציין בעצמו שמדובר במרחק הליכה של כעשר דקות בלבד – כאילו זה כל מה שעומד בין אדם לבין התפילה שהוא הכי רוצה להתפלל. עשר דקות הליכה, כשעדיין לא ברור לגמרי כמה כוח נשאר בגוף שלו.

וכך, במסירות נפש ממש, יצא האדמו"ר מבית החולים בבוקר החג, צעד ברגליו עד לבית המדרש, ועבר לפני התיבה בשני ימי החג – גם בתפילת שחרית וגם במוסף. אדם שרק כמה שעות קודם היה מאושפז תחת טיפול והשגחה, עומד לפני הציבור ומוביל את התפילה הכי חשובה של השנה, בכוחות שקשה להסביר במונחים רגילים.

מי ששומע את הסיפור מהצד, יכול בקלות לתמוה: מה כל כך דחוף בלעבור לפני התיבה, שבשבילו יוצאים מבית חולים? אבל מי שגדל בתוך עולם של חסידות, מבין שהשאלה הזו בכלל לא רלוונטית. עבור אדמו"ר, לעמוד לפני הציבור בימים הנוראים ולהוציא אותם ידי חובה בתפילה, זו לא משימה נוספת על סדר היום – זו התכלית שלשמה הוא קם בבוקר.

התפקיד הזה, של מי שעומד לפני התיבה בימים הנוראים ומוציא את הציבור ידי חובה, נחשב בעולם החסידי לאחד התפקידים המשמעותיים ביותר של אדמו"ר כלפי חסידיו. הוא לא רק מוביל טכני של התפילה, אלא מי שדרכו עולה תפילת הציבור כולו לפני הקב"ה.

כוח שקשה להסביר אחרת

אי אפשר לקרוא סיפור כזה בלי לעצור לרגע ולחשוב על מה שבאמת עומד מאחוריו. אדם שרק כמה שעות קודם היה עדיין בבית החולים, בוחר לצאת, ללכת ברגל, ולעמוד לפני הציבור בתפילה שדורשת ריכוז, כוח פיזי וקול יציב לאורך שעות ארוכות. זה לא הגיון בריאותי רגיל. זה משהו אחר לגמרי, וקשה שלא להתרגש ממנו גם למי שלא מכיר אישית את חסידות מודז'יץ.

ואי אפשר שלא לחשוב על הכוח שיש בתפילה כשהיא נובעת ממקום אמיתי. לא תפילה שמגיעה מהרגל, אלא תפילה שאדם מרגיש שהוא חייב להתפלל בעצמו, גם כשהגוף אומר אחרת. מי שמכירים את המסורת היהודית של תפילה לחולים, יודעים שיש במזמורי תהילים דווקא את המילים המדויקות לרגעים כאלה – רגעים של חולשה שבהם מבקשים לא כוח משלנו, אלא כוח שמגיע ממקום גבוה בהרבה יותר מאיתנו.

ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ

הפסוק הזה, מתוך מזמור מ"א בתהילים, מבקש בדיוק את זה: שהקב"ה יתמוך במי שחלה, וייתן לו כוח גם כשהמיטה עצמה כבר לא נוחה לו. קשה שלא לקשר בין המילים האלה לבין הרבי שקם, יצא, והלך בעצמו, על רגליו, כדי לעמוד לפני הציבור. זו לא תפילה שנאמרת מתוך נוחות, אלא תפילה שיוצאת ממקום של מסירות אמיתית – ואולי בדיוק בגלל זה היא כל כך נוגעת ללב.

יש משהו מלמד בסיפור הזה גם עבורנו, הרחוקים לכאורה מהעולם החסידי. כי השאלה שהוא מעורר היא לא רק "מה עשה הרבי", אלא "מה אנחנו עושים כשקשה לנו". כמה פעמים אנחנו דוחים תפילה, דוחים בקשה, דוחים רגע של עצירה עם הקב"ה, כי פשוט קשה או עייף או אין זמן. הסיפור הזה, בכל הפשטות שלו, מזכיר שהתפילה האמיתית היא לא זו שנאמרת כשהכל קל, אלא דווקא זו שנאמרת כשקשה.

ימי ראש השנה, מעצם טבעם, הם ימים שבהם עם ישראל כולו עומד יחד בתפילה – מבקש שנה טובה, בריאות ופרנסה, ומחדש כל שנה מחדש את הקשר עם הקב"ה. אולי בגלל זה קשה במיוחד לוותר על תפקיד השליח ציבור דווקא בימים האלה, גם כשהגוף לא משתף פעולה. כי מי שעומד לפני התיבה בימים האלה, לא עומד שם רק בשביל עצמו, אלא בשביל כל מי שנמצא מאחוריו ומצפה שהתפילה שלו תגיע למקום הנכון.

הסיפור הזה מזכיר לכולנו כמה כוח יש בתפילה כשהיא באה ממקום של מסירות אמיתית, וכמה שווה לעצור לרגע גם אנחנו ולהתפלל. בחסידות מודז'יץ קוראים לציבור להמשיך להעתיר בתפילה לרפואתו השלמה והמהירה של האדמו"ר רבי חיים שאול בן ביילא רחל, בתוך שאר חולי ישראל. בואו לא נשאיר את זה רק לחסידיו – אתם מוזמנים לומר יחד איתנו פרק תהילים לרפואתו, לשתף את הסיפור הזה עם מי שיכול להזדקק לתפילה כרגע, ולשלוח לנו שמות נוספים להתפלל עליהם. לפעמים די בכמה מילים כדי לתת למישהו בדיוק את הכוח שהוא צריך.