כך זכה רבי משה בידרמן, האדמו"ר השני של חסידות לעלוב לראות את ברכת סבו מתגשמת

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

בשנת תרצ"ב אירס הרה"צ רבי פנחס דוד הלוי הורוויץ, האדמו"ר מבוסטון נכדו של רביה"ק רבי אלעזר מענדיל זיע"א, את בנו רבי משה'ל ( שיהפוך לימים להיות האדמו"ר מבוסטון ברוקלין), עם הרבנית לאה פראדיל בת הרה"צ רבי חיים אברהם אייכענשטיין - האדמו"ר מזידיטשוב. החתונה התקיימה בפולין, ורבי פנחס דוד הוריבץ הפליג באוניה מארה"ב עם בני משפחתו לפולין, שם נסע ברכבת עד שהגיע למקום החתונה בעיר זידיטשוב. במסדר הקידושין היה עתיד לנכוח הדוד, האדמו"ר הרה"ק רבי אלתר מסוסנובצאף, אחיו הצעיר של רביה"ק רבי דוד צבי שלמה זיע"א, ובני המשפחה ציפו לפגשו אחרי שנים ארוכות שלא התראו. 

נפוצה השמועה כי אדם גדול וצדיק, נכד הרבי מלעלוב, עתיד לעבור שם בדרכו ברכבת, ובתחנות רבות המתינו אנשים כדי לקבל ממנו ברכת שלום ולהתברך מפיו. בעמדם באחת מהתחנות נשמעה קריאה רמה: "רבי! האם אמת הדבר שהנך נכדו של הצדיק רבי משה מלעלוב"?

רבי פנחס דוד הפנה את ראשו לשמע הקריאה, וראה מולו איש שיבה בא בימים, שעל אף מרומי גילו נראה בריא וחסון. האיש נראה נרגש, ובקוצר רוח חיכה לשמוע את התשובה. ענה לו רבי פנחס דוד בנחת: אמת ונכון הדבר, כי אמי היא בתו של האדמו"ר רבי אלעזר מענדיל, בנו של האדמו"ר רבי משה מלעלוב.

אמר לו האיש: "רבי, אם כן רצוני שתסורו עמי לביתי".

"בלתי אפשרי" אמר רבי פנחס דוד. "לא אוכל לעשות כן, הרכבת אינה מתעכבת בתחנה זמן רב, ואם אלך עמך לביתך הרכבת עלולה לנסוע "ולברוח לי", ובתא המטען נמצאים כל חפצי והבגדים".

האיש לא ויתר ואמר שוב: "אנא רבי, בבקשה בואו עמי לביתי. ומקום רב יש עבורכם, ואף עבור בני משפחתכם".

רבי פנחס דוד השתומם לשמע הדברים, והבין כי יש דברים בגו. הוא שאל את האיש: "ומדוע הנך כה משתוקק שאבוא אל ביתך"?

אמר לו האיש בהתרגשות: "האם אינך רוצה לראות את מיטת התינוק, אותה נענע זקינך רבי משה מלעלוב בדרכו לארץ ישראל"?

"רבי משה מלעלוב ביקר בביתך"? שאל רבי פנחס דוד בהתפעלות.

"אכן כן". ענה הקשיש. "כאשר נסע בדרכו לארץ ישראל הוא עצר בעיירתנו וסר לבית אבי, ונענע את המיטה שאני שכבתי בה, וכך פעל עבורי ישועה גדולה משמיים".

כשמוע רבי פנחס דוד זאת אמר לבני ביתו, כי עז רצונו לסור אל בית האיש כדי לראות את המיטה ולשמוע מפיו את המעשה. הוא הורה להם לפרוק מתא המטען של הרכבת את כל החפצים והמטלטלים, כי כנראה יתעכבו פה לכל הפחות יום אחד, ועל כן ימשיכו את המסע למחרת ברכבת הבאה. כמה מבני המשפחה טענו שתהא זו טרחה גדולה לסחוב את החפצים הלוך ושוב, אך רבי פנחס דוד עמד על דעתו כי רצונו ללכת לבית האיש, המטלטלין הועמסו על העגלות וכולם נסעכו עם האיש.

רבי פנחס דוד חש שייכות מיוחדת לזקינו רבי משה מלעלוב, ונהג לספר כי רבי משה הגיע מהעולם העליון כדי לוודא שחם לו בחורף. מעשה שהיה כך היה:

כאשר הגיע רבי פנחס דוד לאמריקה בשנת תרע"ה,הגיע מאירופה כפליט, עירום ובחוסר כל. כשהגיעו ימי החורף הקרים לא היו לו בגדים חמים או ממון, והוא התהלך לבוש בחלוקו הדק בלבד. בבית הכנסת בו התפלל היה יהודי זקן ובא בימים שהגיע מפולין שנים רבות קודם לכן, ושמו מר רוזנבלאט. בצעירותו היה רוזנבלאט מחסידי זקנו של רבי פנחס דוד, ה"ה בעל ההילולא הרה"ק רבי משה מלעלוב זיע"א. לילה אחד חלם מר רוזנבלאט, והנה הוא רואה את רבו רבי משה מלעלוב ניצב לפניו, מקלו בידו ופניו זועפות, הוא הזדעזע ושאל את רבו מדוע הוא מקפיד עליו. לזה השיבו הרבי: "לנכדי קר בחורף, ואילו אתה לבוש בבגדים חמים וישן בבית חם"?

נרעש רוזנבלאט, אך תהה אולי מקרה הוא. החלום חזר ונשנה.ובאחד הימים, בדרכו לבית הכנסת הרהר רוזנבלאט: "מי מהאנשים הוא נכדו של הרבי? הלא אני מכיר פה את כולם. אין זה כי אם היהודי הירושלמי, שהגיע לכאן לא מכבר".  וכך ניגש רוזנבלאט לרבי פנחס דוד ושאלו מי הוא ומי הם אבותיו. רבי פנחס דוד שלא רצה להתגאות ביחוסו הרם, השיבו: "הנני סתם יהודי מירושלים". שב מר רוזנבלאט ושאלו: "האם הנך נכדו של רבי משה מלעלוב"? "מדוע זה משנה לך", השיבו רבי פנחס דוד. אך רוזנבלאט לא עזבו והפציר בו, עד שנעתר רבי פנחס דוד והודה שאמנם כי הוא אכן בן בתו של רבי אלעזר מענדיל מלעלוב, בנו של רבי משה מלעלוב.

כששמע זאת רוזנבלאט, נפעם וסיפר לרבי פנחס דוד על דבר החלום. לאחר מכן רץ אל החנות וקנה לו מעיל פרווה יקר. רבי פנחס דוד לבש את המעיל עד שנתבלה, וגם אז לא זרקו והיה שומרו בחיבה בארונו, באמרו: "מעיל שבגינו הטריח את עצמו זקיני רבי משה מלעלוב לבוא מעולם העליון, מן הדין הוא שאשמור עליו כבבת עיני".

בהגיעם אל הבית, הצביע האיש על עריסת תינוק, מיטה קטנה וישנה שעמדה בצד החדר, ואמר:

"זאת היא המיטה. אמנם תינוק קטן הייתי אז ואיני זוכר, אך אספר לכם את הסיפור כפי ששמעתיו מהורי. לפני יותר משמונים שנה נולדתי להורי. הייתי תינוק חלש ויודע חולי. בעת היותי בן כמה חודשים תקפה אותי מחלה קשה, ואבי הזעיק את הרופאים. הללו בדקו אותי ואמרו לאבי שהמחלה קשה ואין לה תרופה, ובשל היותי תינוק חלש אני עתיד להשיב את נשמתי לבורא תוך פרק זמן קצר. ליבם של הורי נשבר  והם ישבו ליד מיטתי ואמרו תהילים יומם ולילה. 

באותה עת הגיעה לעירנו השמועה כי צדיק גדול וקדוש, רבי משה מלעלוב, נוסע לארץ ישראל, ובדרכו לשם עתיד לעבור במסעו ליד עירנו. בני העיר התכוננו לחכות בפרשת הדרכים כדי ליתן לו שלום. אמרה אימי לאבי: 'מן השמים זימנו עבורנו שעת כושר כדי לעשות מעשה עבור בננו. הבה נלך לרבי ונבקש ממנו רפואה ומזור עבור בננו הקטן'. ביום המיועד חיכו הורי לרבי בתוך קהל רב שעמד על אם הדרך. בהגיע מרכבתו של רבי משה מלעלוב ליד העיר, עצר העגלון את המרכבה ובני העיר ניגשו ליתן שלום לרבי. בהגיע תור הורי, פרץ אבי בבכי מר ואמר לרבי משה מלעלוב: 'בן קטן יש לי בביתי והוא שוכב על ערש דווי. הרופאים אומרים כי שעותיו ספורות, אנא רבי קדוש סור נא לביתי וברך את בני'. כל אותה עת הביט רבי משה מלעלוב בחמלה בפני אבי, ובאין אומר ודברים הורה בידו לבעל העגלה להיכנס אל העיר. אבי הובילם אל ביתנו והרבי ירד מהעגלה ונכנס אל הבית. אבי הראה לו את המיטה הזאת, שאני שכבתי בה, והרבי התיישב לידה על הכסא והחל לנענע את המיטה הלוך ושוב... כך עשה במשך כמה דקות כשהוא מביט בי כל העת ושפתיו נעות. אחרי כן קם הרבי ואמר לאבי: 'אל תיראו, כי השי"ת ישלח לבנכם רפואה שלימה בקרוב, ולא זו בלבד אלא אף יאריך ימים ושנים'. אז יצא הרבי מביתנו והמשיך במסעו לארץ ישראל. לאחר מספר ימים ראו הורי איך ברכת הרבי מתקיימת. מצבי החל להשתפר ולאט לאט נרפאתי מחוליי עד שהבראתי כליל.,גדלתי להיות ילד בריא וחזק. סיים האיש את סיפורו המופלא והוסיף: 'מה אומר לכם רבי, יותר משמונים שנה עברו מאז וב"ה הארכתי ימים ושנים כברכת זקנך, והנני גר כאן עם בני משפחתי וצאצאי הרבים. ובמשך כל ימי חיי לא נזקקתי לרופא אפילו פעם אחת".

האדמו"ר ובני משפחתו נשארו ללון בבית האיש, ולמחרת עלו על הרכבת והמשיכו למחוז חפצם לעיר זידיטשוב. בדרך לחתונה הגדולה.