האם מותר להנציח חייל דרוזי בספר תורה? זה מה שענה הרב מאזוז זצ"ל

בערוץ 7 פורמו דברין המעניינים של הרב בנימין טבדי שהביא סיפור מעניים בו התייעץ עם הרב מאיר מאזוז זצ"ל לגבי סוגית הנצחה של חייך דרוזי בספר תורה. מה ענה הרב?

הדברים לפניכם:

"מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצ"ל, איש האשכולות, תורתו צרופה ומזוקקת שבעתיים, שכלו ישר ועינו צופיות על כל הנעשה בארץ. מאיר עיני חכמים בגמרא, בסברא ובהלכה ברורה. דיקן ודקדקן, נאמן בכל דרכיו.

גם עם נוסיף עוד כהנה וכהנה בשבחיו לא נצא ידי חובת הספד תלמיד חכם, שהיה מגדולי הדור כפשוטו. אמנם לא זכיתי להיות מתלמידיו הקרובים, ובכל זאת תחת ידי מספר שאלות שזכיתי לשאול את מרן ראש הישיבה זצ"ל, ועל אחת מהן אף זכיתי לקבל תשובה בכתב ידו, ולעניות דעתי יש בה עניין לציבור.

באב תשפ"ד סיפר לי אב שכול, שברצונו לכתוב ספר תורה לעילוי נשמת בנו ועוד מספר חיילים שנפלו עמו במערכה, ושאלתו הייתה האם ניתן לציין על מעיל ספר התורה גם את שמו של החייל הדרוזי שהשתתף ונפל עמם בקרב.

למותר לציין שאנו רואים בחיילים הדרוזים ידידים נאמנים, הנלחמים עמנו נגד המבקשים להשמיד את מדינת ישראל במסירות נפש. נאמנות זו ראויה לכל הכבוד והערכה, ואין מי שמערער על כך. אמנם, בצדק חש האב השכול, שבכתיבת ספר תורה לזכר חיילים יהודים ודרוזים כאחד יכולה להיות בעיה של טשטוש תחומים שאינו מן הדין. גדולה השותפות בין היהודים והדרוזים שבמדינת ישראל בכל מה שנוגע למסגרת המדינית, או ליחסי רעות אישיים, אך בכל מה שנוגע לקדושת ישראל וקדושת התורה – "יהיו לך לבדך ואין לזרים איתך".

שמעתי את השאלה, ונטייתי הפנימית הייתה למצוא דרך אחרת לכבד את זכרו של החייל הדרוזי. אלא שאין דרכי לפסוק הלכה חלוטה על פי נטייה פנימית ללא ביסוס מהמקורות, ולכן ניסיתי למצוא תקדימים בספרות השו"ת, אך קשה היה למצוא מקור שממנו ניתן להביא ראיה ברורה לנידון דידן. מסתבר שהמציאות המיוחדת של מדינת ישראל מחייבת אותנו לדלות מתוכנו תובנות ללא ראיות חלוטות. לפיכך פניתי למספר תלמידי חכמים, לשמוע את דעתם. למעשה רוב הרבנים נטו לומר שראוי לנסות למצוא דרך אחרת להביע את ההערכה הגדולה לחייל הדרוזי, והעדיפו לא להתיר לחקוק את שם החייל הדרוזי על מעיל ספר התורה. אמנם רבנו הגדול, רבי מאיר מאזוז זצ"ל, נטה בסברתו לומר שהדבר אפשרי, וכך כתב לי בתאריך כ"ה מנחם אב תשפ"ד: "חייל דרוזי שנפל במלחמה למען עם ישראל, נראה דשייך לעשות לו ס"ת לזכרו, כדין חסידי אוה"ע שיש להם חלק לעוה"ב".

בדבריו חידש הרב זצ"ל שלושה חידושים גדולים:

א. באופן פשוט החייל הדרוזי נפל בהגנה על ביתו, שנמצא בתחום מדינת ישראל. הוא מילא בנאמנות את חובתו האזרחית כלפי המדינה, ותו לא. אמנם רבנו זיהה את החייל הדרוזי שנפל במלחמה, כמי שעשה זאת "למען עם ישראל". זהו חידוש, שנובע מתוך השקפת עולם שהגנה על מדינת ישראל, הכוללת גם אזרחים שאינם יהודים, ולא רוצים להיות יהודים – היא הגנה "למען עם ישראל". טמונה כאן תובנה, שמדינת ישראל איננה רק מסגרת לחיים חברתיים משותפים של אנשים שונים, אלא היא מזוהה באופן מובהק עם העם היהודי.

ב. בהלכות מלכים [סוף פרק ח] כתב הרמב"ם, שעל מנת שגוי יזכה לדרגה של "חסיד אומות העולם" עד כדי שנאמר ש"יש לו חלק לעולם הבא", הוא צריך לקבל את שבע מצוות בני נח "מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן". זאת אומרת, שדרגת יש לו חלק לעולם הבא" אצל אומות העולם, מחייבת לא רק קיום מעשי של שבע מצוות בני נח, אלא גם מחויבות לתורת משה, שדרכה גילה הקב"ה את רצונו שאומות העולם יקיימו את שבע המצוות! לכאורה, על פי פשוטם של דברים, הדרוזים אינם מחויבים לתורת משה ואינן עומדים בכלל זה שקבע הרמב"ם.

אמנם יש לציין שבתלמוד סיפורים על גויים שמסרו נפשם וזכו לחיי העולם הבא [עי' תענית כט ע"א], אפשר להבין משם שהם האמינו בתורת משה. אמנם מרן הגר"מ מאזוז מחדש, שמי שמסר את נפשו למען עם ישראל, זכה "לדלג" ולהגיע לדרגת "יש לו חלק לעולם הבא", למרות שלא עמד בכללים הרגילים, כפי שעולה מדברי הרמב"ם.

ג. החידוש השלישי בדברי רבנו הוא בכך שלא חשש "למראית עין" או ל"דבר התמוה לרבים". הלא לכאורה היה מקום לטעון שמי שיראה שם של חייל דרוזי על מעיל ספר תורה יתמה, מה עושה שם נכרי בארון הקודש? אמנם מרן לא חשש לכך, וראה בהכרעתו דבר המתקבל ומובן על ידי הציבור".

והוא מסיים במילים:

"כי שר וגדול נפל היום בישראל".