מזמור אילת השחר: איך זעקה הופכת להודיה

למה חכמים קשרו את מזמור כ״ב דווקא לאסתר המלכה, ומה פירוש המילים ״אילת השחר״ שפותחות אותו. מסע מ״קלי קלי למה עזבתני״ ועד ״כי לה' המלוכה״

מעטים המזמורים שפותחים בצעקה כל כך כואבת כמו מזמור כ״ב בתהילים. כבר בפסוק השני אנחנו פוגשים שאלה שכל אחד מאיתנו הרגיש לפחות פעם אחת בחיים. ובכל זאת, אותו מזמור מסתיים בהודיה, בשמחה ובהכרזה שהמלכות כולה שייכת להקב״ה. איך עוברים מהצד האחד לצד השני? כדאי להתעכב על זה יחד.

לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד.

כבר השורה הראשונה מעוררת שאלה: מה זה בכלל ״אילת השחר״? בדברי הפרשנים אנחנו מוצאים כמה כיוונים. יש הסוברים ש״אילת השחר״ הוא שם של כלי נגינה. כך או כך, כבר בפסוק הפתיחה אנחנו מבינים שלפנינו מזמור שיש בו יותר משכבה אחת של משמעות. יש מי שמסביר שהכוונה לאסתר, או לעם ישראל בגלות בימיה, ויש מי שמבין שהכוונה לדוד בעת שברח משאול. כל אחד מהפירושים האלה פותח לנו צוהר אחר אל אותו מזמור.

הרד״ק, למשל, פירש שהמזמור נאמר על כנסת ישראל בגלות. בלשונו: ״והנכון כי אילת השחר נאמר על כנסת ישראל שהיא בגלות הזאת״. לפי הדרך הזאת, מי שמדבר במזמור הוא לא רק אדם אחד, אלא העם כולו, שמרגיש רחוק ונעזב ובכל זאת ממשיך לפנות אל אלוקיו.

ויש גם הסבר נוסף, שמובא בגמרא במסכת יומא: המילה ״שחר״ היא מלשון תפילה, כמו שנאמר בישעיה ״רוחי בקרבי אשחרך״. לפי זה, ״למנצח על אילת השחר״ הוא כמו ״למנצח על התפילה״, אותה תפילה שנמשלה לאילת השחר, זו שמופיעה עם אור הבוקר הראשון.

מה שיפה בריבוי הפירושים הוא שאף אחד מהם לא מבטל את האחרים. מי שקורא את המזמור כתפילה של יחיד, מי שקורא אותו כתפילה של העם כולו, ומי שקורא אותו דרך סיפור המגילה, כולם מוצאים בו מקום לעצמם. בגלל זה הוא נשאר כל כך קרוב ללב, דור אחרי דור, אצל מי שמתפללים אותו בשעת צרה ובשעת הודיה. וזה מה שנראה כשמתבוננים במזמור לאט, מילה אחר מילה.

קֵלִי קֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי.

המשורר מקונן לפני ה' על צרותיו ומבקש את עזרתו. זה לא מזמור מנומס ושקט. הוא מדבר ישר מהלב, בלי לייפות. ויש בזה מסר חשוב: מותר לנו לבוא אל הקב״ה גם כשאנחנו מבולבלים, גם כשקשה, וגם כשאין לנו תשובות.

ועכשיו אפשר להבין למה המדרש והגמרא קושרים את המזמור לאסתר.

אסתר בבית הצלמים

בגמרא במסכת מגילה (ט״ו ע״ב) מסופר שאסתר, כשהגיעה ל״בית הצלמים״, אמרה ״קלי קלי למה עזבתני״. לפי התלמוד, השכינה סילקה עצמה ממנה באותו מקום, ולכן היא פתחה בתפילה במילים האלה. דווקא ברגע שבו השכינה סילקה עצמה ממנה, היא לא שתקה.

יש כאן גם חיבור לשם עצמו. מובא שאסתר בפרסית משמעו כוכב בוקר, ומכאן המדרש ״למנצח על איילת השחר - אסתר אמרתו״. ועוד מובא בגמרא שרב אסי הסביר מדוע אסתר נמשלה לשחר: מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים. כמו שהשחר מסמן את סוף הלילה, כך אסתר היא סוף כל הנסים.

כך המזמור כולו נדרש על נס פורים. ויש מי שמספרים שמנהג הגר״א היה לומר אותו כשיר של יום בפורים, ושלפי ספר ״קב הישר״ נוהגים לומר אותו בתענית אסתר כסגולה לישועה מפורענות. מי שרוצה, יכול לאמץ את המנהגים האלה, ולבקש בהם ישועה בדרך של תפילה, בלי הבטחות ובלי ציפייה לתוצאה מסוימת. אנחנו מבקשים ומתפללים, וההכרעה בידי הקב״ה.

מהזעקה אל מלכות שמים

הדבר המרגש במזמור הוא התנועה שלו. הוא מתחיל ב״רחוק מישועתי״ ומגיע למקום אחר לגמרי. ככל שהמזמור מתקדם, הזעקה נעשית תפילה, התפילה נעשית ביטחון, והביטחון מגיע להודיה. זו דרך שאפשר ללכת בה גם אנחנו, צעד אחר צעד, כשאנחנו אומרים את המילים בכוונה ובלב פתוח. בסוף אנחנו קוראים:

כִּי לַה' הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם.

רד״ק מסביר על הפסוקים האלה שהעמים יזכרו את העוני שבו היו ישראל, יראו את הישועה הגדולה, ישובו אל ה' וישתחוו לפניו. אז, כך הוא כותב, ״ימשול ה' בגויים״. כלומר, הסיום הוא לא רק הקלה אישית. זו הכרה שכל העולם כולו נמצא תחת מלכותו של הקב״ה.

שימו לב לשינוי: בתחילת המזמור המילים הן ״אלי״ ו״עזבתני״, כלומר אני והקושי שלי. בסוף המילים הן ״לה' המלוכה״ ו״עם נולד״, כלומר העולם כולו והדורות הבאים. הצער לא נמחק, אבל הוא מקבל מקום בתוך תמונה גדולה בהרבה. כך גם אצלנו: כשהלב צר, כדאי להרים את המבט ולזכור שיש מלך אחד שהכול בידיו.

והמזמור לא נעצר שם. הוא מסתיים בפסוק שמסתכל קדימה, אל הדורות הבאים:

יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה.

לפי רד״ק, הדורות הבאים יספרו את צדקת ה' לעם שייוולד. מי שעבר את החושך לא שומר את הסיפור לעצמו, אלא מעביר אותו הלאה. וזה בדיוק מה שקרה בפורים: הסיפור של הלילה ושל השחר מסופר מדור לדור.

אז למה המזמור פותח בזעקה ונגמר בהודיה? אפשר לומר שכך בנויה האמונה עצמה, ולכן המזמור הזה מדבר אל כל כך הרבה אנשים בכל כך הרבה מצבים שונים. היא לא מתחילה מהרגע שהכול ברור, אלא מהרגע שבו אנחנו בוחרים לפנות אל ה' גם כשנדמה שהוא רחוק. ואז, כמו בשחר, האור מגיע לאט, ולפעמים לא רואים אותו עד שהוא כבר כאן.

בואו נאמר את מזמור כ״ב יחד. כשאנחנו אומרים אותו, אפשר להתכוון לצרות שלנו, לצרות של אנשים שאנחנו אוהבים, ולכל מי שמחכה לשחר שלו. בין אם בפורים, בתענית אסתר או סתם ביום רגיל, כדאי לנו לפתוח תהילים ולהצטרף לזעקה, ובסוף גם להודיה.