ה׳ רועי לא אחסר: פירוש מזמור כ״ג וגיא צלמות

מזמור קצר שרבים מכירים בעל פה, ובכל זאת כדאי לעצור ולהסתכל מה כתוב בו באמת. מה אמרו עליו המפרשים, ומה פירוש הביטוי ״גיא צלמות״

מזמור כ״ג הוא מזמור קצר ורך, והוא נאמר במקומות רבים בסעודה שלישית של שבת. בואו נקרא אותו יחד לאט, ונראה מה מסתתר מאחורי המילים שאנחנו אולי אומרים מהר מדי.

הפרק נפתח כך:

מִזְמוֹר לְדָוִד יְהֹוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר.

כבר במילים הראשונות יש כאן הצהרה שלמה. מצודת דוד מסביר את הפסוק בפשטות: מכיוון שה׳ רועה אותי, בוודאי לא אהיה חסר מאומה, כי הכול בידו. אין כאן בקשה ואין כאן תחנון, יש כאן ביטחון שאדם מביע מתוך הכרה במי שמנהיג אותו.

גם הצירוף ״מזמור לדוד״ אומר דרשני. רש״י מביא את דברי חז״ל: ״אמרו רבותינו כל מקום שנאמר מזמור לדוד מנגן ואחר כך שורה עליו שכינה״. כלומר, השיר בא קודם, וההשראה באה אחריו. מי שרוצה להתקרב, מתחיל בניגון

המפרשים חלוקים מתי נאמר המזמור ועל מי. רד״ק מביא שתי אפשרויות: שדוד אמר אותו על עצמו כשיצא מצרה לרווחה, או שהוא נאמר על ישראל, שיאמרו כך בצאתם מהגלות. המלבי״ם, לפי הנאמר עליו, רואה במזמור עיסוק בחייו האישיים של דוד לפני שהיה למלך. ובמדרש תהילים, כך מסופר, מציגים חז״ל את המזמור כסמל לקורות עם ישראל במדבר. אין כאן סתירה אלא עומק, וכל קורא יכול למצוא את עצמו בפרק: אותם משפטים מדברים אל האדם הפרטי וגם אל העם כולו.

אבן עזרא מוסיף תמונה יפה. לדבריו זה מזמור נכבד, והמשורר ״ודמה עצמו כשה שמשענתו על הרועה״. מי שראה עדר יודע מה זה אומר: השה לא צריך לדעת את הדרך, הוא צריך רק להישאר קרוב.

אפשר לחלק את המזמור לשלושה חלקים. החלק הראשון, פסוקים א׳ עד ג׳, הוא הרועה וצאנו. החלק השני, פסוק ד׳, הוא ה׳ כמורה דרך. והחלק השלישי, פסוקים ה׳ ו׳, הוא בעל הבית ואורחו. מי שמסתכל כך על הפרק רואה מסע: מהמרעה, דרך הדרך הקשה, ועד השולחן והבית.

המזמור, כך מוסבר, מבטא את האמונה שה׳ משגיח על מעשי האדם ומגן עליו בעת צרה, ושהוא מספק לאדם את כל מחסוריו, הגשמיים והרוחניים. זו לא הבטחה שלא יהיו קשיים, ונראה את זה מיד בפסוק הרביעי.

״גם כי אלך בגיא צלמות״: מה זה אומר

הפסוק שמעורר הכי הרבה שאלות הוא זה:

״גם כי אלך בגיא צלמות״, ובהמשכו ״לא אירא רע״. מה פירוש ״גיא צלמות״? רד״ק מפרש בקצרה: ״זה מדבר זיף״. כלומר, לפי רד״ק מדובר במקום מסוים במדבר, ולא רק בתמונה כללית של חושך. את משמעות המילה ״צלמות״ עצמה לא מצאנו בפירושים שעיינו בהם, ולכן אנחנו נמנעים מלהגדיר אותה בביטחון.

מה שכן ברור הוא ההמשך. על ״לא אירא רע״ רד״ק שואל ועונה: ״למה? כי אתה עמדי״. לא מפני שהדרך בטוחה, אלא מפני שה׳ עמנו בה. זה הלב של המזמור, וכנראה גם הסיבה שכל כך הרבה אנשים חוזרים אליו דווקא ברגעים קשים.

והמשך הפסוק: ״שבטך ומשענתך המה ינחמוני״. רד״ק מפרש שהשבט הוא היסורים, והמשענת היא התורה. יש כאן רעיון עמוק: גם היסורים וגם התורה נקראים כלי של הרועה, שניהם מכוונים את הצאן. מי שמבין זאת, יכול למצוא נחמה גם בשעה שקשה לו.

בהמשך המזמור התמונה משתנה. רד״ק מפרש ״תערוך לפני שולחן״ כרמז למלכות, ״נגד צוררי״ כדואג ואחיתופל, וכתוב ״ושבתי בבית ה׳״ מתפרש אצלו כבית המקדש. כך מתברר שהפרק עובר מהמדבר אל השולחן ומהשולחן אל הבית, בדיוק כמו הדרך שמתוארת בחלוקה לשלושה חלקים.

למה אומרים אותו בסעודה שלישית

במקומות רבים נוהגים לזמרו בסעודה שלישית של שבת. המקור לעצם שלוש הסעודות בשבת הוא הפסוק בפרשת המן: ״אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה׳״. ובמשנה במסכת שבת נאמר על מנחה ״מזון סעודה אחת״. המנהג לזמר בסעודה ולומר בה דברי תורה מוכר מאוד, ומזמורי תהילים הם חלק מהזמרה הזו.

את שעת הסעודה השלישית מכנים ״רעוא דרעוין״, רצון הרצונות, והיא נחשבת לעת רצון מיוחדת שבה תפילות יכולות להתקבל ברצון. סעודה זו נקראת גם סעודתו של יעקב. זמן כזה, בין היום ללילה, מתאים לשיר של ביטחון: השבת הולכת ומסתיימת, ואנחנו נכנסים אל השבוע בלי לדעת מה יהיה בו.

כמה אפשר לומר בוודאות על מקור המנהג? בכנות, בפירושים ובמקורות שעיינו בהם לא מצאנו הסבר מפורש מדוע נבחר דווקא מזמור כ״ג לסעודה השלישית, ולכן אנחנו לא ממציאים הסבר. מי שרוצה לדעת את המקור המדויק יכול לשאול רב או לעיין בסידורים ובספרי מנהגים. מה שבטוח הוא שהתוכן מתאים לשעה, כפי שאפשר לראות בשלושת חלקי המזמור: מזמור על רועה שמוביל, על נחמה בדרך, ועל שולחן ובית.

כדאי לדעת גם: בנוסח ספרד ובנוסח עדות המזרח נוהגים לאומרו גם בתפילת ערבית של שבת. כלומר המזמור מלווה את השבת בכמה נקודות, לא רק בסעודה השלישית.

כשתאמרו את המזמור בשבת הקרובה, נסו לעשות את מה שעושה השה של אבן עזרא: לא לדעת את הדרך, רק להישאר קרובים. אחרי השבת מחכים שבוע חדש, עם הצרכים שלו ועם גיא הצלמות הפרטי של כל אחד מאיתנו, והמזמור הזה מזכיר שאנחנו לא הולכים לבד. הזמינו את בני הבית לקרוא יחד את הפרק, פסוק אחרי פסוק, ובקשו מה׳ שיהיה רועה לכולנו. כך תהילים נעשה לשיחה, ולא רק לנוסח שאומרים בקול. ואם יש בבית מישהו שעובר תקופה לא פשוטה, אמרו את המזמור יחד איתו, לאט, ותנו לכל מילה את הזמן שלה.