בין המצרים: מה באמת עדיין מעכב את בניין בית המקדש?

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>

בפתח ימי בין המצרים, פרשת פנחס מזכירה לנו שהחורבן לא התחיל באבנים שנפלו אלא בלבבות שהתרחקו. קרוב לאלפיים שנה אחרי, ועדיין לא מצאנו את הדרך לתקן את זה

אנחנו עומדים בפתחם של ימי בין המצרים, הימים שבהם כל יהודי נקרא לעצור לרגע את שטף החיים ולהביט פנימה, אל תוך הלב. רבים טועים לחשוב שמנהגי האבלות של שלושת השבועות נועדו רק לשימור זיכרון של עבר רחוק, אבל האמת שונה לגמרי: זו קריאה להיזכר במה שיכול היה להיות כאן, חיים של השראת שכינה, בית מקדש שעומד על תילו. כדי לזכות בזה, צריך קודם להבין מה בעצם עדיין מעכב אותנו.

החורבן לא התחיל בגדול. הוא התחיל בנקודה פנימית ואישית של כל אחד, וגם התיקון חייב להתחיל באותו מקום בדיוק, כדי להוביל לחיבור אמיתי בין כל חלקי העם. כולנו יודעים שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם, וכשעוצרים לרגע ומביטים בזה, מבינים כמה זה מטלטל: חלפו קרוב לאלפיים שנה, ועדיין לא הצלחנו לבנות אותו מחדש. זה אומר שהפצע הזה, שנאת החינם, עדיין לא תוקן.

אפשר לחשוב על השביעי באוקטובר. לרגע, ממש לרגע, הרגשנו שהגענו למשהו אמיתי: אחדות, אהבת ישראל בלי תנאים. ואז המציאות המורכבת, הפוליטיקה, כל מה שסביב, משכו אותנו בחזרה לפירוד. ואם מכה קשה כל כך לא הספיקה כדי לשנות אותנו לעומק, אולי הגיע הזמן לחפש דרך אחרת להוציא את השנאה מהלב.

וכאן בדיוק נכנסת פרשת פנחס, שנקראת בפתח ימי בין המצרים, ומלמדת אותנו שיעור מפתיע. פנחס בן אלעזר לא נולד ככהן. הכהונה ניתנה בתחילה רק לאהרון ולבניו שנמשחו איתו, ואילו נכדיו שכבר נולדו קודם לכן, כמו פנחס, נותרו במעמד של ישראל בלבד. המהפך בחייו קרה ברגע שעם ישראל הידרדר לשפל רוחני נורא, בחטא בעל פעור, עבודה זרה בזויה שנועדה לפרוק כל עול אנושי ומוסרי. משה רבנו עצמו עמד נבוך מול החטא הזה, לעיני כל העם, ופנחס לא יכול היה להכיל את חילול השם.

המעשה של פנחס נראה במבט ראשון כמעשה של אלימות. אבל הקדוש ברוך הוא העיד עליו שמעשיו היו לשם שמיים בלבד, וזיכה אותו בברית כהונת עולם ובברית שלום. מה בעצם הפריד בין פנחס לבין מי שקורא לעצמו קנאי בכל דור? התשובה נמצאת בלב. משה רבנו ידע שרק מי שליבו נקי לגמרי מנגיעות אישיות, לא מכעס, לא מגאווה, לא מרצון להתפרסם, רשאי בכלל לחשוב על פעולה מתוך קנאת השם. פנחס פעל מתוך כאב אמיתי על צער השכינה, ולא מתוך שום דחף אישי, ובזה בדיוק טמון ההבדל שכל אחד מאיתנו מוזמן ללמוד ממנו.

הלקח שממתין לנו: לוותר על הכבוד למען השכינה

הלקח שעולה מכאן לא נועד לימינו כהיתר לקום ולפגוע באחר, חלילה. הלקח הוא ללמוד מפנחס דבר אחד: היכולת לוותר על הכבוד האישי, על הצדק שלי, למען כבוד שמיים. אולי השאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו היא פשוטה: מה חשוב יותר, לנצח בוויכוח ולהנציח את הפירוד, או לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא שבניו סוף סוף מפסיקים לריב זה עם זה?

ולפעמים דווקא הדברים הקטנים הם המסוכנים ביותר. לא תמיד מדובר בוויכוחים גדולים או בפילוג לאומי, אלא בקוצר רוח כלפי בן משפחה, בטינה ישנה שלא מטפלים בה, בשיפוטיות כלפי מי שחושב אחרת. כל אלה, קטנים ככל שיהיו, הם אותה שנאת חינם במינון יומיומי. וכל אחד מאיתנו יכול לבחור לוותר עליהם כבר היום, לא מחר.

תארו לעצמכם אבא ששוכב על ערש דווי ומבקש מהילדים שלו, כבקשת הלב האחרונה, להשלים ביניהם. כל ילד שבאמת אוהב את אביו היה מוותר על הכסף ועל הכבוד, ובלבד שיראה חיוך על פניו. זה בדיוק היחס שאנחנו מתבקשים לאמץ כלפי צער השכינה בגלות. בימי בין המצרים אנחנו נמנעים משמחות, יושבים על הארץ בתיקון חצות, ונזכרים שהבית עדיין לא נבנה כי המשפחה שלנו עדיין מפורקת.

הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד (תהלים קל״ג, א)

ואי אפשר שלא לחשוב, בהקשר הזה, גם על התפילה, הכלי הפשוט והזמין ביותר שיש לנו כדי לתקן מבפנים. מי שמכירים את ספר תהילים יודעים שדוד המלך חוזר שוב ושוב לתפילה על אחדות עם ישראל ועל בניין ירושלים, וכשאומרים מזמור בכוונה ובלב פתוח, עושים בעצם משהו דומה למה שפנחס עשה: מוותרים לרגע על עצמנו למען משהו גדול יותר. זו לא הבטחה שהדברים ישתנו מיד, אלא הזמנה לנסות לפתוח את הלב עוד קצת, יום אחרי יום.

בפועל, זה יכול להתחיל במשהו קטן ופשוט: להרים טלפון לקרוב שלא דיברנו איתו כבר זמן רב, לוותר על עלבון ישן שגורר אותנו לאחור, לומר מילה טובה דווקא למי שקשה לנו איתו. אלה לא מחוות גדולות שדורשות אומץ יוצא דופן, אלא בחירות יומיומיות פשוטות, וכל אחד מאיתנו יכול לעשות אותן כבר היום, בלי לחכות שמישהו אחר יתחיל.

ולפעמים המחווה הגדולה באמת היא דווקא השתיקה: לבלוע עלבון, לא להשיב מלחמה במלחמה, לתת לוויכוח להיגמר בלי ניצחון לאף צד. זה לא נשמע כמו הרבה, אבל בדיוק מזה מתחילה האחדות האמיתית.

אם נשכיל להסתכל אחד על השני באהבה, לבטל את הפילוג ולשקם את האחדות בתוך הציבור שלנו ומחוצה לו, נוכל להוציא את השכינה מהגלות ולהחזיר את עם ישראל למקומו הטבעי והבטוח, בבית המקדש. הבה ניקח מפנחס את הדאגה הכנה לכבוד השם, ונהפוך את ימי הצער לימי שמחה ושלום לכל עם ישראל.

אולי דווקא בימים האלה, כשכל כך הרבה מרגיש קרוע, כדאי שנעצור לרגע, כל אחד מאיתנו, ונבדוק מה יש לנו לתקן כלפי מי שהכי רחוק מאיתנו. אפשר להתחיל בקטן: לומר יחד פרק תהילים לזכות האחדות בעם ישראל, ולשתף את הסביבה הקרובה כדי שגם היא תצטרף. מי שיש לו שם של יקיר שזקוק לישועה מוזמן לשתף אותו איתנו, כדי שנתפלל עליו יחד, כי בסופו של דבר הבית ייבנה רק כשכולנו נבנה אותו ביחד, לב קרוב אל לב.