הרב שוויתר על הדיינות כדי לקרב יהודים לעבודת ה'

רבי יצחק אלפיה זצ"ל היה יכול להישאר דיין מכובד בירושלים, אבל בחר לוותר על הכל כדי לקרב כל יהודי לעבודת ה'. שנים אחר כך, באמצע מלחמת עולם, הוא יצא לבדו למסע מסוכן למען עם ישראל

בשנת ה'תרס"ז מונה רבי יצחק אלפיה לחבר בית דין בירושלים - תפקיד של כבוד ומעמד. אבל משהו בפנים לא נתן לו מנוח. הוא לא חיפש מעמד, אלא דרך לקרב את המוני בית ישראל לעבודת ה'. ולכן, זמן קצר אחרי המינוי, הוא עשה צעד שלא כל אחד היה מעז לעשות: התפטר.

במקום הדיינות, הוא הקים יחד עם חברים את חברת "אור חדש וצמח צדיק", בבית הכנסת של בית החולים משגב לדך בירושלים. החברה קמה מתוך רצונו לקרב את המוני בית ישראל לעבודת ה'.

הוא עצמו גדל בבית של תורה. יחוסו מצד אביו הגיע עד דוד המלך, ואמו של אביו הייתה ממשפחת דין המפורסמת, מגדולי חכמי ארם צובא. בשנת ה'תר"ן עלה לארץ ישראל עם אביו וסבו, והשלושה קבעו את מקום מגוריהם בעיר העתיקה בירושלים. שם למד בישיבת המקובלים "בית אל", ובמקביל התפרנס מאומנות השחיטה שלימד אותו סבו. אביו עצמו, המקובל ר' יעקב חיים ישראל - רוב רבני חאלב נמנו עם תלמידיו בנגלה ובנסתר - כך שרבי יצחק אלפיה גדל בבית שכולו תורה ולימוד.

כל חייו הוא הקדיש לזולת. הרבה לדאוג לנצרכים, ופעילותו המפורסמת ביותר הייתה קיום "תענית דיבור" ציבורית בימי השובבי"ם. היה גאון בנגלה ובנסתר, ובאותה נשימה גם ענוותן מופלא - שילוב שלא תמיד קל למצוא.

בכתביו לימד רבי יצחק אלפיה על כוחה של הצדקה, ופירש כך את הפסוק "ועוד מעט ואין רשע": צדקה שנקראת "מעט" מכבה עבירה, ומי שנותן בעין יפה ובמידה מרובה - מגרש מעליו ומעל בני ביתו כל עין הרע וכל טומאה. הוא גם דאג לקבוע לוח לימוד סדור - חלוקת התנ"ך, המשנה, הש"ס והזוהר לכל השנה - כדי שכל אחד, גם מי שאינו תלמיד חכם, יוכל לקחת בו חלק. וכך הוא כתב, בפשטות שנוגעת ללב: מי שלא זכה להבין הכל בעולם הזה, בעולם האמת יסבירו לו הכל.

מנהג נוסף שהנהיג רבינו היה תענית דיבור וסגולת התהילים ביום ראש חודש שבט, שנעשתה בפומבי, ברוב עם והדרת מלך. על כך כתב בעצמו: "רק לעשות תענית הדיבור וסגולת התהילים ותכפר כל חטאותיך".

רבי יצחק אלפיה ראה חשיבות גדולה גם בהנצחת תורת אביו. הוא הדפיס את כתביו כדי לקיים את ציוויו שבצוואה, ובכך גם את מצוות כיבוד אב ואם - וכתב על כך: "מכבדו בחייו ומכבדו במותו".

המסע שסופר עליו: חלום, רכבת צבאית וסכנת נפשות

בשנות מלחמת העולם השנייה, כשצבאות גרמניה התקרבו לגבול מצרים ועד "אל עלמין", נשקפה סכנה חמורה על כל המזרח התיכון, ובפרט על היישוב היהודי בארץ הקודש. כפי שסופר, הערבים וצוררי ישראל הרימו ראש והתחילו לאיים בגלוי. רבי יצחק אלפיה, שהיה מגדולי מקובלי וחכמי ירושלים, לא ישב בחיבוק ידיים. הוא יצא עם מקובלים נוספים מירושלים לכותל המערבי, לקבר רחל ולקברו של רבינו חיים בן עטר, והעתיר שם תפילות ותיקונים מיוחדים כדי שהצבא הגרמני לא יצליח להיכנס לארץ ישראל.

על פי הדיווח, באותם ימים נכנסו ארמנים ובני עדות נוצריות לאזור מצבת קבורתו של הצדיק רבי יעקב אביחצירא זיע"א שבעיר דמנהור שבמצרים, הוציאו את ספר התורה מן ההיכל ושרפו אותו. באותו הערב, כך סופר, חלם רבי יצחק אלפיה שאיש לבוש בגדי חכמים ניגש אליו ושאל: "מדוע אינך פוקד את קברי?". כשביקש רבינו לדעת מי עומד מולו, ענה לו האיש: "שמי רבי יעקב אביחצירא", והוסיף שהצלת עם ישראל תלויה בכך שיגיע לקברו בדמנהור.

רבי יצחק אלפיה לא היסס. הוא סיפר את חלומו לחבריו המקובלים בבית הכנסת "בית אל", ולאחר תפילת שחרית יצא עם שני רבנים נוספים למושל המחוז כדי לבקש אישור נסיעה. לא היה קל - השומר בכניסה גירש אותם, אבל רבינו עמד בעקשנות עד שהמושל עצמו הסכים לצרף אותו לרכבת צבאית, ובלבד שהאחריות לשלומו תהיה עליו בלבד. חבריו הזהירו אותו מהסכנה שברכבת מלאה חיילים, אבל הוא, כפי שסופר, לא שת ליבו לסכנות - היה מוכן למסור את נפשו למען העם היושב בציון.

למחרת בבוקר לקח את הטלית והתפילין ועלה לרכבת, כשני קצינים לצדו עד הגיעו לקהיר. משם, וכפי שסופר, יצאו עשרות רבים לדמנהור, למצבת הצדיק רבי יעקב אביחצירא, ולמדו שם יומם ולילה בלי הפסק את סדר תענית הדיבור והתיקונים. בלילה השלישי יצא אחד הלומדים החוצה, וראה את העיר כולה מוארת ואת קול העם עולה בתרועות שמחה - התברר שהצבא הגרמני נסוג מהחזית. רבי יצחק אלפיה עצמו סיפר שבשעת הלימוד ראה הארה גדולה בוקעת מהמצבה, כעין עמוד אש שיצא מהקבר.

עד הנשימה האחרונה

בשנת ה'תש"ח נפלה העיר העתיקה בירושלים בידי הירדנים, וספרים רבים שכתב רבי יצחק אלפיה נעלמו באותם ימים. הנפילה שברה את ליבו - בעיקר מתוך צער על גלות השכינה. מאז נפל למשכב, ובחודשים האחרונים לחייו היה מרותק למיטתו. ובכל זאת, אפילו כשהגוף כבר לא איפשר לו לצאת מהבית, הוא לא הפסיק ללמוד בעל פה ולא ויתר על תפילה בציבור - קיים מניין בביתו שלו.

רבי יצחק אלפיה נפטר בכ"ו אלול ה'תשט"ו, ומאז יום זה מצוין כיום ההילולא שלו. ציונו בירושלים. הוא הותיר אחריו ספרים - בהם "קונטרס היחיאלי", "אור חדש וצמח צדיק", "יאיר נתיב מבאר", "אהבת ה'" ו"שיח יצחק" - ותלמידים, וביניהם ר' עובדיה הדאיה. אבל יותר מכל, הוא הותיר דרך: מי שהיה יכול לשבת על כיסא של כבוד, בחר במקום זאת לרדת אל העם ולקרב אותו לעבודת ה'.

ואי אפשר שלא לחשוב, כשקוראים על המסע המסוכן הזה, על הכוח שיש לתפילה כשהיא יוצאת מהלב באמת. רבי יצחק אלפיה לא חיכה שמישהו אחר יעשה את הצעד - הוא קם, נסע, והתפלל, גם כשהדרך הייתה רחוקה ומסוכנת. מי שמכירים את פרקי התהילים יודעים שגם דוד המלך, מאבות אבותיו של רבי יצחק אלפיה, פנה אל ה' דווקא ברגעי הצרה הכי גדולים:

יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב

ביום ההילולא של רבי יצחק אלפיה זצ"ל, אפשר גם לנו לקחת רגע ולומר יחד פרק תהילים - לעילוי נשמתו, ולמען כל מי שזקוקים היום לישועה. מי שרוצים, מוזמנים לשתף את השם של מי שיקר לליבם, ולהצטרף יחד לתפילה.