קל לאהוב את הרחוקים - מה עם השכן שממש לידכם?

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

שנים של מתח עם השכן, ואז מפגש מפתיע בבית הכנסת שהפך את כל התמונה - סיפור קטן עם מסר שקשה לשכוח

מסופר על יהודי שהיה לו שכן בבניין, ובלשון המעטה - היחסים ביניהם היו רחוקים מלהיות פשוטים. השכן לא היה מסביר פנים, וכל עניין קטן היה עלול להפוך לוויכוח של ממש. פעם אחר פעם התעוררו ביניהם מחלוקות ומריבות, עד שהמתח הפך לחלק כמעט קבוע מחיי השכנות. מי שחווה פעם שכנות קשה מכיר את התחושה הזאת: שלום קר במעבר בכניסה לבניין, ולפעמים בכלל שתיקה, ומועקה שקשה להתנער ממנה.

יום אחד הגיע אותו יהודי לבית כנסת מסוים. הוא נכנס פנימה בלי לצפות לכלום מיוחד - ואז נתקל במחזה שלא תיאר לעצמו כלל: על הבימה עמד לא אחר מאשר אותו שכן עצמו. והוא לא סתם עמד שם. השכן נשא דרשה נלהבת, וכל מילה שיצאה מפיו עסקה באהבת ישראל.

הוא דיבר על כמה חשוב לאהוב כל יהודי, לקבל כל אדם באשר הוא, ולפעול כדי לקרב גם את מי שהתרחק מדרך התורה והמצוות. מילים גדולות, מהסוג שקל להתרגש מהן, מהסוג שמניע אנשים לדמעות ולהחלטות טובות. אבל היהודי שישב באולם והקשיב לא יכול היה להתעלם מהפער. האיש הזה, שמדבר כעת בהתלהבות כזאת על אהבת כל יהודי - הוא בדיוק האיש שאיתו הוא מתמודד כבר שנים עם ויכוחים ומריבות בבניין המשותף שלהם. אותם שני אנשים, אותה מציאות, ופער כל כך גדול בין המילים הגדולות שנאמרות על הבימה לבין מה שקורה בפועל, בין שני שכנים, בחיים היום־יומיים הרגילים ביותר.

בסיום הדרשה הוא לא נשאר במקומו. הוא ניגש אל השכן, ופנה אליו במשפט קצר שנשא בתוכו הרבה יותר ממה שאפשר לשמוע במבט ראשון: "תשמע", אמר לו, "חז"ל לימדו אותנו שישראל, אף על פי שחטא - ישראל הוא. אבל צריך לזכור דבר נוסף: גם ישראל שלא חטא - ישראל הוא".

המשפט הקצר הזה נשא בתוכו מסר גדול. קל לפעמים לדבר על אהבת הרחוקים. קל להתרגש מהרעיון של קירוב יהודי שנמצא במקום אחר, אולי אפילו רחוק מאוד מאיתנו, שאנחנו לא פוגשים אותו כל יום ולא צריכים להתמודד איתו על עניינים קטנים וטרדות של יום־יום. אבל מה בנוגע ליהודי שנמצא ממש לידנו? מה עם החבר, השכן, או האדם שאנחנו פוגשים בכל יום ולא תמיד קל לנו איתו?

כשקרוב זה קשה יותר מרחוק

גם תלמיד חכם, גם יהודי ירא שמיים, וגם אדם טוב שלא תמיד מסתדר איתנו - הוא חלק מעם ישראל, וראוי לאותה אהבה שעליה אנחנו מדברים בפה מלא כשמדובר ב"רחוקים". אהבת ישראל לא מתחילה דווקא במרחקים. לפעמים המבחן הגדול ביותר שלה נמצא במרחק של דלת אחת מאיתנו - השכן בקומה שלנו, בן המשפחה שקשה לנו לשבת איתו באותו חדר, מישהו מהסביבה הקרובה שכל שיחה איתו הופכת למתח.

זו לא סתם תובנה יפה. זו שאלה שנוגעת כמעט לכל אחד מאיתנו, כי לכולנו יש מישהו כזה. אנחנו מסוגלים להתרגש מסיפורים על קירוב יהודים רחוקים, לתרום, להתפעל, לספר לחברים כמה חשוב לאהוב כל יהודי - ובאותה נשימה להיכנס הביתה ולהיות קצרי רוח עם השכן, עם קרוב משפחה, עם מישהו שנפגשים איתו כל יום. המרחק הפיזי הקטן, דווקא הוא, לפעמים יוצר את המרחק הרגשי הגדול ביותר.

אי אפשר שלא לחשוב, כשקוראים את הסיפור הזה, על אחד הפסוקים היפים בספר תהילים - שיר שכתב דוד המלך על עצם הרעיון של אחווה בין קרובים:

הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד (תהלים קלג, א)

לא "שבת אחים במרחקים" נאמר כאן, אלא דווקא "גם יחד" - קרובים, גרים באותו בניין, נפגשים כל יום במדרגות או במעלית. זו בדיוק הנקודה שמזמור קצר וידוע כל כך בא להזכיר לנו: הטוב והנעים לא נמצאים דווקא הרחק מאיתנו, אלא דווקא בקרבה, גם כשהיא לא פשוטה.

מה עושים עם ה"שכן" שלנו

אולי יש לכל אחד מאיתנו מישהו כזה. שכן, קרוב משפחה, מישהו מהעבודה או מהקהילה - אדם שקל לנו לדבר עליו יפה כשהוא לא בסביבה, אבל קשה לנו איתו כשהוא ממש מולנו. הסיפור על אותו יהודי ואותו שכן מזכיר לנו שהמבחן האמיתי של אהבת ישראל לא נמצא רק בהרצאות ובדרשות, אלא בחדר המדרגות, סביב שולחן השבת, ובשיחה הקטנה שיכולה להיות אחרת אם רק ניתנת לה הזדמנות.

אין כאן הבטחה שהכול ייפתר בן רגע, ואין כאן קסם שהופך יחסים קשים לפשוטים. מדובר בעבודה איטית, כזאת שדורשת סבלנות ולפעמים גם ויתור, ולא תמיד היא מצליחה מהפעם הראשונה. אבל מי שמכיר את הרעיון של אהבת ישראל יודע שהוא לא נמדד רק במילים יפות שאומרים על הבימה, אלא דווקא ברגעים הקטנים והלא נוחים - במבט אחר, בשיחה שלא הופכת מיד לוויכוח, בהחלטה לוותר על המילה האחרונה, ובנכונות לתת לצד השני עוד הזדמנות.

אולי כדאי שכולנו נעצור לרגע ונחשוב מי הוא ה"שכן" שלנו - האדם שקרוב אלינו במרחק, אבל לפעמים רחוק בלב. לא כדי להתפייס בכוח או להעמיד פנים, אלא כדי לזכור שגם הוא, בדיוק כמונו, הוא חלק מאותו עם.

מוזמנים לומר יחד את מזמור קל"ג הקצר, ולבקש מהקב"ה שיזכה אותנו לראות את הטוב גם באנשים שהכי קרובים אלינו - ולא רק ברחוקים שקל לדבר עליהם יפה. ואם עולה לכם בראש מישהו ספציפי, אולי זה הרגע לשתף את הסיפור הזה איתו, או פשוט לחייך אליו קצת יותר בפעם הבאה שנפגשים במדרגות.