למה לובשים לבן ביום כיפור? הסוד שבין המלאכים לתכריכים

מדוע דווקא ביום הקדוש והנורא ביותר בשנה בוחרים רבים מאיתנו ללבוש דווקא לבן - הצבע שמזכיר גם מלאכים וגם תכריכים

מי שנכנס לבית כנסת בליל יום הכיפורים, שם לב מיד לים הלבן שמציף את החדר. הפרוכת לבנה, המפות לבנות, וחלק ניכר מהציבור עוטה בגדים לבנים או את הקיטל המוכר. זה לא מקרה, וזה גם לא רק עניין אסתטי. מאחורי הצבע הזה עומד מנהג עתיק יומין, שהמקור שלו נמצא כבר בתלמוד הירושלמי, והוא נושא בתוכו שני מסרים שנראים כמעט הפוכים זה מזה.

נתחיל מהמקור הקדום ביותר שמצאנו. בתלמוד הירושלמי, במסכת ראש השנה, מסופר שעם ישראל ביום הכיפורים לובשים לבנים ומתעטפים בלבן. רבי סימון מסביר שם שהלבן הוא סמל של שמחה וביטחון בסליחת ה', ומציג ניגוד מעניין לעמים אחרים שנהגו ללבוש דווקא שחור בימי דין ומשפט. כלומר, כבר במקור התלמודי הכי מוקדם, הלבן לא נתפס כסימן לפחד או לאבל, אלא דווקא כביטוי לתקווה. אנחנו ניגשים ליום הדין מתוך אמונה שהקב"ה יסלח לנו, ולכן אנחנו לובשים את צבע השמחה והטהרה, ולא את צבע האבל שנהגו בו אחרים.

לצד המקור הזה, יש בסיס נוסף למנהג בדרשה בתלמוד הבבלי, במסכת שבת, שם דורשים על יום הכיפורים "אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה". כלומר, יש ליום הזה מעמד מיוחד, ואת המעמד הזה מבטאים גם באמצעות הבגד. ספר "תניא רבתי", שנכתב באיטליה כבר במאה השלוש עשרה, מזכיר את הדרשה הזאת כבסיס למנהג הלבישה הנקייה והמכובדת.

אבל הטעם שהכי מוכר לרובנו, זה שקושר את הלבן למלאכי השרת. הרעיון הזה מופיע בצורה ברורה אצל הרמ"א, מגדולי הפוסקים באשכנז במאה השש עשרה. הרמ"א כותב שיש הנוהגים ללבוש בגדים לבנים נקיים ביום הכיפורים, כדוגמת מלאכי השרת. הרעיון פשוט ונוגע ללב: ביום הזה אנחנו מבקשים להתעלות מעל הגוף והחומר, לצאת לרגע מהשגרה הארצית, ולהידמות למלאכים הטהורים שאין בהם חטא. הלבן, שהוא צבע הניקיון והטוהר, מבטא בדיוק את השאיפה הזאת. כשאנחנו עומדים בתפילה עטופים בלבן, אנחנו כאילו מזכירים לעצמנו שביום הזה יש לנו הזדמנות אמיתית להתנקות ולהתחדש.

וכאן מגיע החלק המפתיע, כי אותו רמ"א עצמו, באותה נשימה ממש, מביא גם טעם נוסף, שנשמע כמעט הפוך. הוא כותב שהבגדים הלבנים הם גם דוגמת בגד מתים, ושמטרת הדמיון הזה היא שעל ידי כך לב האדם נכנע ונשבר. כאן נכנס לתמונה הקיטל, אותו מעיל לבן העשוי פשתן שנהוג ללבוש בקהילות אשכנזיות, בעיקר ביום הכיפורים. הקיטל דומה במראהו לתכריכים שבהם עוטפים את הנפטרים, וזה לא נעים לחשוב על זה, אבל זו בדיוק הכוונה. הדמיון הזה נועד לעורר אותנו לזכור שהחיים בעולם הזה זמניים, ושיום אחד כולנו נעמוד לפני בורא עולם בלי הבגדים היוקרתיים ובלי המעמד החברתי, בדיוק כפי שכולם שווים בתכריכים.

כך נוצר שילוב עוצמתי בתוך אותו בגד לבן עצמו: מצד אחד תקווה, טהרה ושמחה של התקרבות לקב"ה, ומצד שני הכנעה ואימת יום הדין, שמזכירה לנו כמה החיים שברירים. פוסקים נוספים המשיכו לדון בשילוב הזה לאורך הדורות. הרב יעקב עמדין במאה השמונה עשרה כתב גם הוא שנוהגים ללבוש בגדים לבנים נקיים, ובגד מתים עליון. הרב אפרים זלמן מרגליות, מגדולי הפוסקים בגליציה, הוסיף טעם נוסף בספרו "שערי אפרים": לכבוד הימים הנוראים מייחדים פרוכת, מעילים ומפות לבנות, מפני שהם ימי הדין, על דרך הפסוק בישעיהו.

אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (ישעיהו א, יח)

הפסוק הזה, שמדבר על כך שהחטאים יכולים להתלבן כמו שלג, הוא בעצם עוד שכבה במשמעות הלבן: לא רק דמיון למלאכים ולא רק זכר למוות, אלא גם תקווה ממשית למחילה ולטהרה מוחלטת.

לא רק באשכנז: לבן בכל קצוות העולם היהודי

המנהג ללבוש לבן ביום הכיפורים לא היה נחלתן של קהילות אשכנז בלבד. הרדב"ז, מגדולי פוסקי מצרים וארץ ישראל שנפטר במאה השש עשרה, כתב שנוהגים ללבוש לבן בראש השנה וביום הכיפורים, ותיאר את המנהג הזה כמנהג יפה. עדויות נוספות מגיעות מקהילות רחוקות מאוד זו מזו: הרב יוסף קאפח מספר על מנהג יהודי תימן ללבוש בערב יום הכיפורים בגדי משי או בגדי לבן חמודים, ואילו הרב אליהו גיג', שתיעד את מנהגי יהודי אלג'יר בסוף המאה התשע עשרה, כתב שהיה לובש את הקיטל הלבן ועומד בתיבה כמלאך ה' צבאות. כלומר, בין אם בגליציה הקרה ובין אם בתימן החמה, מצאו יהודים דרכים שונות לבטא את אותו רעיון בדיוק: ביום הזה אנחנו רוצים להיראות, להרגיש ולהתנהג קצת אחרת מכל ימות השנה.

מעניין גם לגלות שהרעיון של הידמות למלאכים בבגד לבן לא הופיע רק ביחס ליום הכיפורים. הראב"ן, מפוסקי אשכנז במאה השתים עשרה, מזכיר את ה"שרגנשא" - חלוק לבן למתים שנהגו ללבוש אותו בשבת. כמה דורות אחריו כתב המהרש"ל בפולין שביום השבת ראוי להיות עטופים ומצוינים כמלאכי השרת - רעיון קרוב לזה שמלווה את יום הכיפורים. כלומר, מדובר ברעיון רחב יותר, שמלווה אותנו בכמה מהזמנים הקדושים בשנה, ולא רק ביום אחד. לצד זה, לא כל השאלות סביב המנהג היו פשוטות וברורות: מגן אברהם, מגדולי הפוסקים בפולין במאה השבע עשרה, התייחס בכתביו לשאלה אם גם נשים נוהגות ללבוש לבן ביום הזה. הסוגיה לא הייתה מובנת מאליה.

כך או כך, כשאנחנו נכנסים השנה לבית הכנסת ורואים סביבנו את הים הלבן הזה, שווה לזכור שהוא לא סתם מנהג יפה. הוא נושא בתוכו שיחה שלמה בין הפחד לתקווה, בין ההכנעה לשמחה, בין הזכרון ליום המוות לבין הכיסופים להידמות למלאכים טהורים. וזו בדיוק התמצית של יום הכיפורים עצמו - יום שבו אנחנו מודים בקטנותנו, ובאותה נשימה ממש מאמינים בכל הלב שהקב"ה מקרב אותנו ומוחל לנו. מי שרוצה להוסיף ליום הזה עוד שכבה של תפילה, מוזמנים לומר יחד כמה פרקי תהילים, ולבקש שהשנה הזאת תיכתב ותיחתם לטובה לכל בית ישראל.