’’כשראיתי את הבניין הבנתי מיד שזה מקום שאסור לי להיכנס אליו’’ סיפורו המצמרר של עולה מאתיופיה

מספר בעל המעשה: נולדתי בעיר סודן שבאתיופיה. רוב היהודים בסודן גרים במרוכז בקצה העיר, אבל משפחתי התגוררה במרכז העיר, ובגלל האנטישמיות ששררה ברחובות היינו צריכים להסתיר את יהדותנו – ליד הנוצרים להיחשב כנוצרים וליד המוסלמים להיחשב כמוסלמים, כשבעצם אנחנו לא זה ולא זה. כשאחי נולד היה פחד גדול שמא ילשינו שעורכים לו ברית מילה. בחסדי השם, הוא נולד מהול.

הוריי לא ידעו הרבה על יהדות, אבל דבר אחד אמא שלי הזהירה אותי תמיד: לא להיכנס לבתי תיפלה של גויים. לא למסגדים ולא לכנסיות. חלילה וחס. אנחנו יהודים! אסור לנו להיכנס למקומות הטמאים הללו.

כאשר עלינו ארצה שיכנו אותנו ביישוב כרמל שליד חיפה. קיבלתי מקום בפנימיה ולמדתי בבית ספר שאין לו כל זיקה ליהדות. יום אחד ערכו לנו טיול מיוחד להכרת האזור, ולקחו אותנו לכל מיני אתרים, ביניהם גם אתר משוקץ – הכנסייה הנוצרית באזור.

כאשר ראיתי את הבניין והצלמים שבחוץ הבנתי מיד שזה מקום שאסור לי להיכנס אליו. אמא הרי הזהירה אותי באלפי אזהרות. כשגרנו בסודן, בין הגויים, בסכנה ובפחד, נשמרתי מכך מכל משמר, ודווקא כאן, בארץ היהודים, אכנס למקום כזה?! היה לא תהיה! הרמתי את ידי לשמים וביקשתי מה' יתברך שיציל אותי מזה.

המארגנים נכנסו למבנה, ולנו אמרו שנמתין עד שנוכל להיכנס. עברה חצי שעה, ועדיין הדבר לא התאפשר. כך חלפה שעה ועוד שעה, עד שהמארגנים התייאשו והמשכנו הלאה.

זה היה מוזר, הביקור תוכנן עם הגורמים המתאימים. אבל אני ידעתי שהכל בגללי. ה' שמר עלי שלא אכנס למקום טמא. זה הכוח של אמא שלי, שבמסירות נפש שמרה עלינו בסודן שלא נלך למקומות כאלו.

אני בטוח שמסירות נפש זו עמדה לי, שבהמשך זכיתי והקב"ה פתח לי את הלב ואת הראש וזכיתי להתקרב ולחזור בתשובה. היום אני גר בבני ברק ונשוי לאשה חרדית יראת שמים מאתיופיה.

חסדי השם כי לא תמנו.

(גיליון 'השגחה פרטית')