מי באמת כתב את יגדל אלוהים חי - והחידה שלא נפתרה

כל בוקר רבים מאיתנו פותחים את התפילה עם השורות המוכרות של "יגדל אלוהים חי", אבל השאלה מי באמת עומד מאחורי הפיוט הזה נשארה עטופה בערפל כבר מאות שנים

יש פיוטים שאנחנו אומרים בלי לחשוב פעמיים, כמעט כמו נשימה. "יגדל אלוהים חי" הוא אחד מהם. הדעה המקובלת היא שכתבו רבי דניאל בן יהודה דיין, שחי באיטליה במאה הארבע עשרה - אבל זו רק הדעה המקובלת: יש שטענו שהרמב"ם עצמו חיבר אותו, ואחרים ייחסו אותו למשורר רבי שלמה אבן גבירול. מי באמת כתב אותו - החידה הזו לא נפתרה עד היום.

הדעה המקובלת ביותר היא שמחבר הפיוט הוא רבי דניאל בן יהודה דיין, שחי באיטליה במאה הארבע עשרה, כמאה שנה אחרי פטירתו של הרמב"ם. הפיוט נדפס לראשונה במחזור שנקרא "קמחא דאבשונא" שהודפס בעיר בולוניה שבאיטליה, בשנים ש'-ש"א בלוח העברי - 1541 למניינם. הפיוט התקבל בכל תפוצות ישראל, והוא מקובל בקהילות רבות.

אבל כאן מתחיל הסיפור המרתק באמת. במשך דורות רבים התעוררה בקרב חכמי ישראל מחלוקת ממש בשאלה מי חיבר את הפיוט. יש שהלכו רחוק מאוד וטענו שאין זה אלא הרמב"ם עצמו שחיבר אותו - כך למשל סבר רבי יעקב עמדין, המכונה היעב"ץ, מגדולי הפוסקים. אחרים, כמו ר' יחיא צאלח והיש"ר מקנדיאה, ייחסו את הפיוט למשורר הגדול רבי שלמה אבן גבירול. הועלתה אפילו השערה על פייטן בשם יחיאל בן ברוך, אך השערה זו נחשבת לרוב לחלשה ביותר, שכן לא ידוע כלל על פייטן בשם זה. כך או כך, הדעה שהתקבעה ביותר במרוצת הדורות היא שמחברו הוא דניאל בן יהודה דיין, ועדיין - גם היא לא חפה מסימני שאלה.

ולמה בכלל כל כך הרבה חכמים התעניינו בשאלת הזהות הזאת? התשובה טמונה בתוכן של הפיוט עצמו. "יגדל אלוהים חי" איננו רק שיר תהילה כללי לבורא עולם - הוא יצירה מדויקת ומחושבת, שבנויה כולה על שלושה עשר עיקרי האמונה שניסח הרמב"ם בפירושו למסכת סנהדרין, בפרק העשירי, הדן בכך שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, והידוע משום כך בשם "פרק חלק". בפירוש ההוא ריכז הרמב"ם את יסודות האמונה היהודית לשלושה עשר עיקרים מרכזיים, ומי שחיבר את הפיוט - מי שהוא - בחר לקחת את אותם עיקרים, שיסודם פילוסופי ומורכב, ולהלביש אותם בלשון שירה פשוטה וקולחת שכל אחד יכול לשיר אותה בעל פה. כך נוצר פיוט אחד שמחבר בין פילוסופיה עמוקה לבין מילים פשוטות שכל קורא מכיר.

שלוש עשרה שורות, שלושה עשר עיקרים

המבנה פשוט ומדויק להפליא: בנוסח הספרדים, לפיוט שלוש עשרה שורות, כאשר כל שורה בודדת מוקדשת לעיקר אמונה אחד, ובסופו מצטרפים עוד שני חרוזי סיום. כך, מי שאומר את הפיוט במתינות ובכוונה, בעצם עובר על כל יסודות האמונה כסדרם - כמו תמצית קצרה של עולם שלם של מחשבת ישראל.

ננסה להתרשם מכך דרך כמה שורות מתוך הפיוט. השורה הראשונה, "יגדל אלוהים חי וישתבח, נמצא ואין עת אל מציאותו", מבטאת את העיקר הראשון - האמונה במציאות הבורא. השורה השנייה, "אחד ואין יחיד כיחודו", ממשיכה לעיקר השני, אחדות ה'. אחריה מגיעה השורה "אין לו דמות הגוף ואינו גוף", המבטאת את העיקר השלישי, שה' אינו גוף וללא דמות גשמית כלל.

כך ממשיך הפיוט ועובר בין העיקרים, אחד אחד. השורה "לא קם בישראל כמשה עוד" מבטאת את האמונה במעלתו המיוחדת של משה רבנו כנביא, שלא היה כמותו. השורה "תורת אמת נתן לעמו אל" מבטאת את האמונה שהתורה ניתנה מן השמים, ואילו השורה "צופה ויודע סתרינו" מבטאת את האמונה שהבורא משגיח ויודע את כל מעשינו, אפילו הנסתרים ביותר. ולקראת הסוף מגיעות שתי השורות המרגשות ביותר: "ישלח לקץ ימין משיחנו", המבטאת את האמונה בביאת המשיח, ו"מתים יחיה אל ברוב חסדו", המבטאת את האמונה בתחיית המתים - העיקר האחרון והמסכם.

מתי ואיפה אומרים את הפיוט

רבים טענו במשך השנים שניסוחים מסוימים בפיוט אינם תואמים במדויק את שיטת הרמב"ם. עם זאת, רוב הקהילות המשיכו לאמץ את הפיוט בחום, ומקום אמירתו בתפילה דווקא השתנה ממקום למקום. בקהילות אשכנז מזרחיות נהוג לאומרו לפני תפילת שחרית, ואילו בקהילות רבות מבני עדות המזרח ובחלק מקהילות אשכנז מקובל לשיר אותו בלילות שבת וחג, לאחר סיום תפילת ערבית. יוצאי מרוקו מוסיפים לאומרו גם בשחרית של שבת, ואף בעת ליווי חתן, ואילו יוצאי תימן מן העדה הבלדית נוהגים לאומרו אחרי תפילת ערבית של שבת, או לפני "עלינו לשבח". יש אף הנוהגים לאומרו בעת קבורת המת, מכיוון שהפיוט מזכיר במפורש את האמונה בתחיית המתים.

יוצאת דופן אחת, ולא קטנה: בחסידות חב"ד הפיוט אינו מקובל, ואדמו"ר הזקן השמיט אותו מתוך הסידור שחיבר. כך שגם כאן, כמו בשאלת זהות המחבר, אין הסכמה גורפת - אבל יש הסכמה רחבה מאוד, בכל קצוות העולם היהודי, שהשורות האלה שוות חזרה יום אחר יום. יש הרואים באמירתו ממש מצווה גדולה, וכפי שהובא בעלון פניני הפרשה, מרן חכם עוזיאל היה מוסיף את הפיוט בציבור.

אז מי בדיוק כתב את "יגדל אלוהים חי"? ייתכן שלעולם לא נדע בוודאות מוחלטת. אבל אולי זה בדיוק מה שהופך את הפיוט למיוחד כל כך: מישהו, לפני מאות שנים, הצליח לקחת עולם מחשבתי עמוק ומורכב ולקפל אותו לכמה שורות פשוטות שכל אחד מאיתנו יכול לשיר. בפעם הבאה שנאמר את "יגדל אלוהים חי", אפשר לנסות לעצור רגע בכל שורה ולהרגיש שאנחנו לא רק ממלמלים מילים מוכרות - אנחנו עוברים, שורה אחר שורה, על כל מה שאנחנו מאמינים בו. ומי שרוצה להמשיך את אותה תחושת קרבה, יכול תמיד לפתוח ספר תהילים ולהוסיף עוד כמה פרקים, כמנהג ישראל מדורי דורות.