קוראים לה' בצרה: מה מלמד פרק קכ בתהילים

פרק קכ נפתח בצעקה אחת קצרה, ובשבעה פסוקים בלבד הוא מדבר על צרה, על דיבור שמכאיב ועל שלום. ולמה דווקא הוא פותח את שירי המעלות

יש רגעים שבהם אין זמן לנסח תפילה יפה. יש רק צעקה אחת, קצרה וישירה, ואליה נפתח פרק קכ בתהילים.

שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת: אֶל-ה', בַּצָּרָתָה לִּי - קָרָאתִי, וַיַּעֲנֵנִי.

הפסוק הראשון בנוי כמו סיפור קצר: צרה, קריאה, תשובה. אין בו הקדמות ואין בו הסברים. הדובר מספר שקרא אל ה' ושהוא נענה. מעניין לראות שיש שתי דרכים לקרוא אותו. לפי האחת הדובר נמצא בתוך הצרה וקורא להצלה, ואז המזמור כולו תחינה. לפי השנייה הוא כבר ניצל ומודה לה' על כך, ואז זה מזמור הודיה. שתי הקריאות מלמדות אותנו משהו: הקריאה לה' שייכת גם לרגע שבו עדיין כואב, וגם לרגע שאחריו, שבו אנחנו מבינים שנענינו.

מי שמחפשים בפרק הזה מילים לרגע של לחץ, מוצאים בו בדיוק את זה. הוא לא מבקש מאיתנו להסתיר את הצרה. הוא פותח בה. "בצרתה לי", כך אומר הדובר, והוא פונה אל מי ששומע. אנחנו יכולים ללמוד מכאן שאין צורך לחכות עד שהמצב יתיישר כדי לפנות. אפשר לפנות מתוך הרגע עצמו, כמו שהוא.

כדאי לשים לב גם לסדר: קודם הקריאה, ורק אחריה התשובה. הפסוק לא אומר שהצרה נעלמה לפני שקראו. הוא אומר שהקריאה באה מתוך הצרה, ושה' ענה. מי שאומרים את הפרק בימים קשים יכולים לקחת מכאן שקריאה כנה היא נקודת ההתחלה, ולא תוצאה של שקט פנימי שכבר הושג.

ומהי הצרה? בפסוק השני מתבקשת הצלה מסוג מסוים מאוד:

ה' הַצִּילָה נַפְשִׁי, מִשְּׂפַת-שֶׁקֶר: מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה.

המזמור הוא תחינה להציל את הדובר משקרים ומרמאויות של שכניו, אנשי משך ואהלי קדר. זו לא צרה של רעב או של חולי, אלא צרה של מילים: דברים שנאמרים בפה אחד ומסתירים כוונה אחרת. מי שנתקלו פעם במי שחייך אליהם ודיבר אחרת מאחורי הגב, או שהבטיח והתכוון להפך, יודעים כמה כואבת צרה כזאת, ולפעמים קשה אפילו להצביע עליה.

בפסוק הבא הדובר פונה אל הלשון עצמה, כמעט כמי ששואל אותה שאלה:

מַה-יִּתֵּן לְךָ, וּמַה-יֹּסִיף לָךְ - לָשׁוֹן רְמִיָּה.

הביטוי "לשון רמיה" מופיע בפסוקים ב' וג', ולשון דומה מקשרת בין הפסוקים. יש הסבורים שהמילה "רמיה" מזכירה ירי בקשת, כי השורש יכול לרמוז ל"זריקה". לפי הדרך הזאת החיבור לפסוק הבא, "חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים; עִם, גַּחֲלֵי רְתָמִים", טבעי: דיבור של רמאות הוא כמו חץ שנשלח ופוגע. כך מובא בשם אביגדור הורוויץ בספרו "עולם התנ"ך".

משך וקדר, ושלום מול מלחמה

בהמשך הדובר מתאר את המקום שבו הוא חי:

אוֹיָה-לִי, כִּי-גַרְתִּי מֶשֶׁךְ; שָׁכַנְתִּי, עִם-אָהֳלֵי קֵדָר.

הוא מדבר על שכניו, אנשי משך ואהלי קדר, ומתאר חיים לצד אנשים שמרמים אותו. הפרק מסתיים בניגוד חד:

אֲנִי-שָׁלוֹם, וְכִי אֲדַבֵּר; הֵמָּה, לַמִּלְחָמָה.

הדובר רוצה שלום ושכניו רוצים מלחמה. אין כאן פתרון, ואין סוף טוב מוצהר. הפרק נגמר כשהניגוד פתוח. ובכל זאת יש בו נחמה: מי שפונים לה' וקוראים אליו אינם נדרשים לנצח בוויכוח מול כל מי שמסביב. הם יכולים לומר "אני שלום", ולהניח את השאר בידי הקב"ה.

כדאי לעצור על המילים "אוֹיָה-לִי". זו אנחה פשוטה, בלי ניסוח מורכב, ובכל זאת היא נכנסת לתוך מזמור שלפי פרשנים רבים שרו הלוויים על מדרגות בית המקדש. כך אנחנו לומדים שגם אנחה קטנה היא חלק מהתפילה, ושאין צורך לחכות למילים גבוהות כדי לפנות לבורא עולם.

כשקוראים את הפרק לאט אפשר לזהות שני סוגי דיבור. מצד אחד, הדיבור שמרמה ופוגע. מצד שני, הדיבור שהוא תפילה, פנייה כנה אל ה'. הפרק מציב אותם זה לצד זה, ומזכיר לנו שהלשון שלנו יכולה לשמש כלי לכל אחד מהם. כשאנחנו בוחרים לומר תהילים, אנחנו בוחרים בדיבור שמרים ולא בדיבור שמכאיב.

למה הפרק הזה פותח את שירי המעלות

פרק קכ הוא הראשון מבין חמישה עשר מזמורים, מק"כ עד קל"ד, שנקראים שירי המעלות. כולם נפתחים במילים "שיר המעלות", חוץ ממזמור קכ"א שנפתח ב"שיר למעלות". פרשני המקרא רואים בקובץ הזה יחידה ספרותית מובחנת, ובה בולטים ירושלים, בית המקדש וההשגחה של ה' על עם ישראל.

המילה "מעלות" משמעה בדרך כלל מדרגות. בגלל זה פרשנים מסורתיים רבים הבינו ששיר המעלות הוא מזמור שהלוויים שרו על מדרגות בית המקדש. במשנה ובתלמוד יש השוואה בין חמישה עשר המזמורים לחמש עשרה המדרגות שבין עזרת הנשים לעזרת ישראל. התלמוד הבבלי מביא גם אגדה אחרת: שירי המעלות הושרו כדי להעלות את מי התהום בזמן שדוד המלך כרה את השיתין, וכל שיר היה כנגד אלף אמה. מכיוון שיש חמישה עשר שירים, המים נשארו אלף אמות מתחת לפני האדמה.

המקורות שעמדו לפנינו אינם אומרים במפורש מדוע דווקא פרק קכ הוא הראשון. אפשר להציע מחשבה מתוך הסדר עצמו, ולא כפירוש מקובל: מי שעולה במדרגות מתחיל מלמטה. והפרק הראשון בקובץ הוא מקום של "למטה", של צרה, שקר וקריאה. משם הקובץ ממשיך אל ירושלים ואל בית המקדש. אולי זו הדרך שבה הפרקים מלמדים אותנו שהעלייה מתחילה דווקא מקריאה לה' מתוך המקום הנמוך.

בקהילות אשכנז מסוימות אומרים את המזמור אחרי מנחה בשבתות החורף, יחד עם שירי המעלות האחרים.

בפעם הבאה שתרגישו שמילים של אחרים פוגעות, או שהצרה גדולה ואין לכם מילים, נסו לומר את הפסוק הראשון בלבד: "אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני". אפשר לומר אותו לבד, ואפשר יחד עם המשפחה. הזמינו גם אחרים לומר איתכם את הפרק כולו, ובקשו מה' שיציל אתכם מכל לשון רמיה. הפרק קצר, שבעה פסוקים בלבד, והוא מוכן לכל רגע שבו צריך לקרוא. אפשר לקרוא אותו בבוקר לפני יום עמוס, בערב אחרי שיחה שהכאיבה, או בכל שעה שבה הלב מבקש לפנות אל ה'. ויהי רצון שנזכה תמיד להיענות, כמו שנאמר בפסוק הראשון, ושנדע לבחור בדיבור שבונה.