החמצתם את מניין הסליחות? הנה מה כן אפשר לומר לבד

קמתם מאוחר, או שפשוט לא הספקתם להגיע לבית הכנסת - וכעת עומדים לבד עם הסידור ביד, לא בטוחים מה מותר להגיד. ההלכה דווקא נותנת לזה תשובה ברורה וחמה

זו תחושה שרבים מכירים בימי הרחמים והסליחות: השעון מראה שהמניין כבר החל, או שכבר הסתיים, ואין דרך להגיע. ולפני שממהרים להרגיש שכל התפילה הזאת אבודה - כדאי לדעת שממש לא כך הדבר. ההלכה מבחינה בין חלקים בסליחות שאפשר בהחלט לומר גם לבד, לבין חלקים ספורים שדורשים דווקא ציבור, ויש דרך מכובדת להתמודד גם איתם.

הבשורה הראשונה והחשובה ביותר: עצם אמירת הסליחות - כל התחנונים והבקשות שבנוסח - מותרת לגמרי ביחיד. כך מובא בפסקי מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל: מי שבא לומר את הסליחות ביחידות, בלי ציבור של עשרה מישראל, "בודאי שהוא דבר טוב". גם תפילה ביחיד נשמעת לפני ה', ובלבד שאומרים אותה בשעות המתאימות - אחרי חצות היום או הלילה, כמקובל לגבי אמירת סליחות. עם זאת, חשוב להדגיש: הכיוון הראשון והעדיף הוא תמיד להשתדל מאוד להגיע למניין בימי אלול, ורק מי שבאמת נבצר ממנו לעשות זאת פונה לאמירה ביחיד.

יחד עם זאת, יש בתוך נוסח הסליחות שלושה חלקים שדורשים ציבור: י"ג המידות, המוכרות לכולם בפתיחה "ה' ה' אל רחום וחנון" - שההלכה מגדירה אותן "דבר שבקדושה" שלא נאמר בפחות מעשרה; קטעי הבקשה שבארמית המפוזרים בתוך הסליחות, שנאסרים ביחיד מטעם שיוסבר בהמשך; וגם הקטע "ויעבור".

מקור הדין על י"ג המידות מובא בתשובת הרשב"א, שמסביר אותו על פי דברי הגמרא שהקב"ה עצמו "נתעטף כשליח ציבור" באמירת י"ג המידות. מכיוון שהמידות האלה נאמרו במקורן על ידי מי שמתפקד כשליח ציבור, יש בהן קדושה של ציבור, ולכן כשאומרים אותן כתפילה ובקשת רחמים צריך דווקא עשרה. הרשב"א עצמו הבחין בין שתי דרכי אמירה: אם אומרים את י"ג המידות כתפילה ובקשת רחמים - אי אפשר ביחיד, כי זהו דבר שבקדושה; אבל אם באים לאומרן רק כדרך קריאה, בטעמי המקרא ובניגון, כמו קריאה בתורה - אפשר לומר אותן גם ביחיד. הלכה למעשה ראוי להחמיר ולומר אותן בטעמים ולא כתפילה ממש, אך מי שבשעת הדחק אמר אותן כתפילה - לא הפסיד.

לצד י"ג המידות יש בסליחות גם כמה קטעים הכתובים בארמית, כמו הפזמון המוכר "רחמנא, דעני לעניי ענינן" וקטעים נוספים בסגנון דומה. אותם היחיד לא אומר כלל, גם לא בטעמי המקרא. הטעם שמובא לכך: מלאכי השרת אינם מבינים לשון ארמית, וביחיד אין השכינה שורה כדרך ששורה על הציבור.

אז מה בפועל אומרים, ומה מדלגים

הלכה למעשה, מי שבאמת נבצר ממנו להגיע למניין ומוצא את עצמו אומר סליחות ביחיד יכול לנהוג כך: את גוף הסליחות, כל התחנונים והבקשות, אומרים כרגיל בלי שום שינוי. את קטעי הארמית מדלגים לגמרי. את הקטע "ויעבור" מדלגים גם כן, שכן הוא נחשב דבר הדורש ציבור. ואת י"ג המידות - עדיף לומר בטעמי המקרא ובניגון של קריאה, ולא בנעימת תפילה רגילה, כדי שהאמירה תיחשב כקריאה ולא כבקשת רחמים הדורשת ציבור.

יש גם מצב אחר, שמוכר לא פחות: לא מי שהחסיר את כל המניין, אלא מי שמגיע לבית הכנסת ומתפלל יחד עם הציבור, אבל בקצב אישי שונה - ומוצא את עצמו "נשאר יחיד" באמצע קטע, בזמן שהציבור כבר מגיע לי"ג המידות. במקרה כזה מובא בספר "אבני ישפה" של הרב פיינהנדלר פתרון נוח: אפשר להפסיק באמצע הקטע שאומרים, לומר את י"ג המידות ביחד עם הציבור כשהם מגיעים אליהן, ואחר כך לחזור ולהמשיך בדיוק מהמקום שהפסיקו בו. לגבי מי שממש נשאר מאחור אחרי שהציבור כבר סיים את כל הסליחות - יש מי שהקל להצטרף בכל זאת לי"ג המידות, ויש שהקפידו לעשות זאת רק כל עוד הציבור עצמו טרם סיים.

ומה ההבדל בין עדות המזרח לנוהג האשכנזי

כאן יש נקודה שכדאי להכיר. השולחן ערוך, שעליו מתבססת פסיקת עדות המזרח, קבע מלכתחילה שי"ג המידות אסורות ביחיד - ואילו את גוף הסליחות עצמן לא אסר. וכך אכן פסקו להלכה גם הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו זצ"ל.

הרמ"א, שעליו מבוססים מנהגי האשכנזים, הלך בעניין הזה בדרך מחמירה יותר: הוא כתב במפורש "וכן אין ליחיד לומר סליחות או ויעבור". החידוש שלו הוא באיסור על גוף הסליחות עצמן ביחיד - איסור שאין לו מקבילה בפסיקת עדות המזרח. את הקטע "ויעבור" מחשיבים כדורש דווקא ציבור בשני המנהגים כאחד.

אבל גם בעולם ההלכה האשכנזי הדברים לא נשארו כך. המשנה ברורה הביא שהאחרונים תמהו על עצם הדין הזה, ושאלו מדוע שלא יאמר היחיד סליחות, הרי מדובר בסך הכול בתחנונים בעלמא - כלומר בקשה אישית מהלב, לא דבר שדורש ציבור. למעשה הוא הסיק, כמו הפסיקה הספרדית, שיחיד יכול לומר סליחות - ובלבד שידלג על התיבות של י"ג המידות. כך שבסופו של דבר, אחרי ההתפתחות ההלכתית הזו, שני המנהגים מתקרבים לתוצאה מעשית דומה: בשניהם אומרים את הסליחות ומדלגים על קטעי הארמית, אלא שבנקודת י"ג המידות עצמן עדיין יש הבדל - לפי המשנה ברורה היחיד האשכנזי מדלג על התיבות, ואילו לפי מנהג עדות המזרח היחיד אומר אותן בטעמי המקרא כקורא בתורה.

אז בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם מפספסים את המניין - אין שום סיבה לוותר על הרגע הזה מול הבורא, ואין גם צורך להסתפק בתחושת פספוס. יודעים בדיוק מה לומר, ויודעים גם למה. אפשר לפתוח את הסידור, לומר את התחנונים בלב שלם, ולדעת בדיוק היכן לדלג ואיפה להיזהר. ומי שרוצה להוסיף עוד קצת חיזוק לימים האלה, תמיד אפשר לצרף כמה פרקי תהילים - הם תמיד פתוחים, בכל שעה, בלי צורך במניין ובלי שום מכשול.