מה שקורה לנשמת החייל שנפל - ולמה רוב האנשים לא יודעים שהם יכולים לעזור לו עכשיו?

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

יש ימים שהזמן בהם עוצר את עצמו. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא אחד מהם. הצפירה קורעת את השקט, הדמעות יורדות בלי לבקש רשות, והארץ כולה נעצרת לרגע אחד ארוך ומכאיב. אבל מה עושים עם הכאב הזה? לאן הולך כל אותו כאב שנצבר בלב, בין צפירה לצפירה, בין שם לשם הנקרא ברחבת בית הקברות?

מבט יהודי על יום הזיכרון אינו מסתפק בעצב ובהנצחה בלבד. הוא מוסיף מימד שאין לו תחליף, מימד שהיהדות נשאה אתה לאורך אלפי שנות גלות וגאולה: התפילה. ובמרכזה, ספר תהילים.

נשמות שלא נחו מעולם

חיילים שנפלו בהגנה על הארץ הזו נפלו עם נשמות חיות, לוהטות, מלאות עתיד שלא הגיע. הם לא בחרו להפרד, הם נשלחו, ואותה שליחות שהוציאה אותם מהבית היא שהחזירה אותם אלינו בדרך אחרת לגמרי. הם נוכחים, לא רק בתמונות המסגרות שתלויות על הקיר, לא רק בשמות שעל האנדרטאות. הם נוכחים בנשמה.

ההלכה והמחשבה היהודית מלמדות שנשמת האדם ממשיכה את דרכה גם לאחר הפרידה מהגוף. היא עולה, מתעלה, מחפשת את אורה. ואנחנו, הנשארים, יכולים לעשות משהו ממשי עבורה. לא רק לזכור, אלא לפעול. לא רק לבכות, אלא להרים.

תהילים - שפת הנשמה

דוד המלך כתב את ספר התהילים מתוך מקומות של צרה, מלחמה, פחד, ואמונה עזה שלא נשברת. כל מזמור הוא גשר בין העולם הזה לעולם שמעבר לו. כשאדם פותח את ספר התהילים ומוציא את המילים מפיו, הוא לא קורא שירה בלבד, הוא שולח אור.

חכמים ומקובלים לדורותיהם הדגישו שאמירת תהילים לעילוי נשמת הנפטר פועלת פעולה ממשית ורוחנית כאחת. היא מקרבת את הנשמה אל שורשה, מוסיפה לה נחמה, מרוממת אותה ממקום של חשכה אל מקום של אור. כשאנחנו אומרים תהילים עבור חיילים שנפלו, אנחנו לא עושים זאת רק לנו, אנחנו עושים זאת עבורם, ממש עבורם.

"ה' אורי וישעי ממי אירא, ה' מעוז חיי ממי אפחד" - תהילים כז, א

הפסוק הזה, שנאמר בפי מיליוני יהודים מדי יום, הוא גם הפסוק שיכול להיאמר עבור כל חייל שנשא עמו את האמונה הזו לשדה הקרב. הם ידעו ממי לירוא ולמי להיצמד. עכשיו אנחנו הזכות לשמור עליהם גם מכאן.

מה עושה ספר תהילים לנשמה הנופלת

ישנה מסורת עתיקה שלפיה כל מילה בתהילים שנאמרת בכוונה ומתוך לב שלם יוצרת תנועה בעולמות הרוחניים. הנשמה של הנופל, שכבר אינה כבולה לגוף, קשובה לאותה תנועה. היא שומעת. היא מרגישה. והאור שנוצר מאמירת התהילים מגיע אליה ממש, כמו יד מושטת בחשכה.

הרב חיים ויטאל, תלמידו של האר"י הקדוש, כתב שהדיבור של האדם בתפילה הוא הכלי החזק ביותר שניתן לנשמה בעולם הזה. כשמשפחה נאספת יחד בבית, פותחת ספר תהילים ואומרת מזמור אחר מזמור לזכרו של בנה, אחיה, אביה שנפל, היא עושה את הדבר הגדול ביותר שביכולתה. היא לא משאירה אותו לבד.

יום הזיכרון כיום של אחדות ישראל

אבל יום הזיכרון הוא לא רק יום פרטי. הוא יום של עם שלם. וכאן נמצא אחד המסרים החזקים ביותר שהוא נושא בתוכו: אחדות.

החללים שנפלו לא שאלו לפני שירותם האם אתה חרדי או חילוני, אשכנזי או מזרחי, ימין או שמאל. הם עמדו יחד, כתף אל כתף, ונפלו יחד. האדמה שספגה את דמם לא הבדילה בין אחד לשני. ואנחנו, הנשארים כאן, יכולים לרגע אחד לפחות להפסיק להבדיל גם אנחנו.

יום הזיכרון הוא הזמן לשאול שאלה אמיתית: על מה הם נפלו? על ארץ שמחוברת לשורשיה, על עם שיודע מי הוא, על ערכים של חסד, אמת ואחווה. כשאנחנו מתפלגים ומתקוטטים ומפרקים את הבית מבפנים, אנחנו בוגדים קצת בזכרם. וכשאנחנו מאחדים את הלב ופותחים ספר תהילים יחד, אנחנו ממשיכים את מה שהם האמינו בו.

לקחת אחריות על הזיכרון

יש נוחות מסוימת בעצב פסיבי. לעמוד בצפירה, לבכות, להרגיש, ולחזור לחיים. אבל היהדות מציעה משהו עמוק יותר: זיכרון פעיל. זיכרון שמחייב.

לזכור את החייל שנפל פירושו לשאול: מה הוא היה רוצה שאעשה? האם הוא היה רוצה שאדליק נר זיכרון ואחר כך חוזר לשגרה הרדודה? או שמא הוא היה רוצה שאהיה אדם טוב יותר, שאוסיף מעשים של חסד, שאתפלל, שאלמד, שאהיה נוכח יותר לאנשים שסביבי?

אמירת תהילים בימי הזיכרון היא גם מעשה של קיחת אחריות. היא אומרת: אני לא מוותר עליך. אני ממשיך לחיות כך שחייך לא יהיו לשווא. אני שומר על הקשר, גם כשהוא קשר שחוצה את גבולות העולם הגשמי.

כיצד לאמר תהילים ביום הזיכרון

רבים מתבלבלים ושואלים היכן להתחיל. התשובה פשוטה מאוד:

• פיתחו ספר תהילים ואמרו מזמורים מרכזיים כמו כ"ג, כ"ז, צ"א, ק"ל - מזמורים שנושאים בתוכם אמונה, ביטחון ונחמה.
• ציינו את שם הנשמה - אם ידוע לכם שם החלל, אמרו אותו בקול לפני האמירה ואחריה. השם הוא עוגן.
• כוונו את הלב - גם כמה מזמורים הנאמרים בכוונה שווים יותר מספר שלם הנאמר בפה ולא בלב.
• התאספו ביחד - אמירה בציבור מוסיפה כוח. המנין, גם המנין הביתי הקטן, מגביר את עצמת התפילה.
• סיימו בתפילה פשוטה - בקשה שנשמתו תמצא מנוחה, אור ונחמה בכנפי השכינה.

בין דמעה לאמונה

יום הזיכרון הוא אחד הימים הכואבים ביותר בלוח השנה הישראלי. אבל הוא גם אחד המקומות שבהם אפשר לגעת באמת העמוקה ביותר על מי אנחנו, מאין באנו ולאן אנחנו הולכים.

הדמעה והאמונה אינן סותרות זו את זו. הן שתיהן ביטויים של אהבה. הדמעה אומרת: געגועים. האמונה אומרת: אנחנו עדיין מחוברים. ספר התהילים הוא המקום שבו שתיהן יכולות להיפגש, מתוך שפה שעם ישראל שומר בפיו כבר אלפי שנים.

נזכור אותם. נתפלל עבורם. ונדאג שהזיכרון שלהם לא יישאר רק בשיש הקר של האנדרטאות, אלא יחיה ויתעורר בתוך לבותינו, מדור לדור.

יהי זכרם ברוך, ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים.