למה לפעמים הקב"ה עונה לנו אחרת ממה שביקשנו?

רבני מוקד תהילים ארצי יתפללו עבורכם ביום תשעה באב בכותל המערבי אחר חצות! לחצו כאן לשליחת שמות לתפילה >>>

כולנו ביקשנו פעם משהו בכל הלב ולא קיבלנו אותו בדיוק כמו שרצינו. הרב אייל אונגר מסביר למה זו דווקא ההוכחה הכי גדולה לאהבה

יש שאלה שכמעט כולנו שאלנו את עצמנו בשלב כזה או אחר בחיים: למה הקב"ה לא נותן לנו בדיוק את מה שביקשנו? הרב אייל אונגר, ראש כולל יגדיל תורה בבית וגן, נותן לשאלה הזו תשובה שנוגעת ממש בפנים - אהבה אמיתית, הוא מסביר, אינה מתבטאת במתן כל בקשה, אלא במה שבאמת מסייע לאדם לצמוח ולהתפתח לאורך כל חייו.

הוא פותח במשל שכולנו מכירים מהבית: ילד קטן יכול לבקש לאכול רק ממתקים, שוב ושוב, בלי סוף. הורה אוהב לא ייתן לו. לא בגלל שהוא נגדו - להפך, בדיוק בגלל שהוא בעדו. הוא רוצה את טובתו לטווח הארוך, גם אם ברגע הזה הילד בוכה ולא מבין למה ההורה "מתאכזר" אליו. וכמה שזה מוכר לנו, גם כהורים וגם כילדים.

וזה בדיוק מה שקורה לנו מול הקב"ה, שוב ושוב. פעמים רבות אנחנו מסתכלים על החיים כמו ילדים, ומבקשים דבר מסוים מתוך אמונה שהוא מקור השמחה: כסף, כבוד או הצלחה. אנחנו בטוחים שאם רק נקבל בדיוק את זה, סוף סוף הכול יסתדר. אבל כפי שהרב אונגר מלמד, כל אלה כשלעצמם אינם מספקים את האדם. הם צרכים אמיתיים ולגיטימיים, אבל הם לא משמעות החיים. משמעות האדם היא לגדול, לצמוח ולהיות קשור לבורא עולם - וזה בדיוק מה שהקב"ה מעניק לנו: לא בהכרח את מה שביקשנו, אלא את מה שאנחנו באמת צריכים כדי לגדול.

וזה לא אומר שאסור לרצות דברים טובים, או שצריך להרגיש לא בסדר על זה שביקשנו אותם. להפך - זה טבעי וזה אנושי לגמרי לרצות פרנסה בריווח, בריאות, נחת מהילדים, שקט נפשי. השאלה היא לא מה מבקשים, אלא איך מתייחסים לתשובה כשהיא מגיעה אחרת ממה שתכננו. ופה בדיוק המשל של הרב אונגר מקבל את כל המשמעות שלו.

וכאן מגיע החלק הכי מנחם בדברים. כשאנחנו לא מקבלים את מה שדימיינו לעצמנו, הנטייה הראשונה היא לחשוב שהעולם נגדנו. אבל אנשים רבים מגלים את חסדי ה' דווקא במבט לאחור. פתאום מתברר שהדלת שנסגרה היא בדיוק זו שהצילה אותם. שהאכזבה הכואבת היא זו שבנתה אותם מחדש. שהעיכוב המתסכל היה בדיוק מה שהכין אותם לרגע הנכון. כמעט כולנו יכולים להיזכר ברגע כזה בחיים שלנו - משהו שנראה באותו זמן ככישלון, והתברר בדיעבד כחסד.

אין כאן הבטחה שכל אכזבה תתברר כטובה, ואין גם צורך להעמיד פנים שזה קל ברגע שבו הכאב עוד טרי. יש כאן רק תזכורת אחת: המבט שלנו מוגבל לרגע הנוכחי, בעוד שהקב"ה רואה את כל התמונה - מההתחלה ועד הסוף.

ואי אפשר שלא לחשוב, כשקוראים את הדברים האלה, על כל פעם שעמדנו מול הקב"ה בתפילה וביקשנו משהו בכל הלב - ולא קיבלנו בדיוק את זה. יש בזה כאב אמיתי, ואין טעם להכחיש אותו. אבל יש בזה גם הזמנה שקטה: להמשיך להתפלל לא מתוך ציפייה שהתשובה תהיה בדיוק כמו שתכננו, אלא מתוך ביטחון שיש מי ששומע, ושהתשובה שמגיעה - גם כשהיא שונה לגמרי ממה שביקשנו - היא תשובה של הורה שאוהב.

תפילה מתוך ביטחון, לא מתוך דרישה

רבים מאיתנו יודעים שהקושי האמיתי הוא לא רק לקבל תשובה שונה - הקושי הוא להמשיך לפנות לקב"ה גם אחרי שקיבלנו תשובה כזאת. קל להתפלל כשאנחנו בטוחים שנקבל בדיוק את מה שביקשנו. הרבה יותר קשה להתפלל כשאנחנו לא יודעים איך התשובה תיראה, ובכל זאת לבחור לפנות, לבקש, לשפוך את הלב מול ריבונו של עולם.

וזה בדיוק מה שהופך את התפילה למשהו אחר לגמרי - לא כלי לקבל את מה שרוצים, אלא מקום להיות קרובים, גם כשהתשובה עוד לא ברורה. יש הבדל גדול בין תפילה שמבקשת ומחכה לתוצאה ספציפית אחת, לבין תפילה שמבקשת ובוטחת, יהיה מה שיהיה.

וזו בדיוק ההגדרה של אמונה, כפי שהרב אונגר מנסח אותה: אמונה איננה הידיעה שהכול יסתדר כפי שרצינו. אמונה היא הידיעה שהכול מנוהל, גם כשאיננו מבינים איך. כי לכל מצב בחיים יש משמעות, גם אם היא מתגלה רק בהמשך הדרך, לפעמים שנים אחרי.

גּוֹל עַל ה' דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה (תהלים לז, ה)

הפסוק הזה מדבר בדיוק על זה - לא על לוותר, אלא על "לגלול" את הדרך שלנו לידיים של מי שגדול מאיתנו, ולבטוח שהוא כבר "יעשה". לא תמיד באותה צורה שדמיינו לעצמנו. אבל תמיד מתוך אהבה, ותמיד עם כיוון.

לבקש, ולתת לקב"ה לענות בדרך שלו

לפעמים הדבר הכי קשה בתפילה הוא לא לנסח נכון את הבקשה, אלא לשחרר את הציפייה לתוצאה מסוימת אחת. זה לא אומר להפסיק לבקש בפירוט, ולא אומר להפסיק לקוות. זה אומר להבין שהמקום שלנו הוא לבקש בכל הלב, והמקום של הקב"ה הוא להחליט מה נכון לנו, מתוך אהבה שאנחנו לא תמיד מסוגלים לראות מבפנים, בדיוק כמו הילד שלא מבין את ההורה שלו.

קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה' (תהלים כז, יד)

הפסוק הזה חוזר על אותה מילה פעמיים - "קווה" - כאילו הוא יודע שקשה לחכות, וקשה במיוחד לחכות כשעדיין לא רואים שום סימן לתשובה. אבל דווקא בתוך הציפייה הזאת יש עבודה שקטה שאפשר לעשות: לחזק את הלב, ולהמשיך לפנות, שוב ושוב.

וזה בעצם כל הסיפור של המשל בהתחלה. הילד שמבקש ממתקים לא מבין ברגע הנתון למה ההורה אומר לא, ורק בהמשך הדרך, כשהוא גדל, הוא מבין כמה אהבה הייתה בסירוב הזה. אנחנו, מול הקב"ה, נמצאים באותו מקום בדיוק - רק שהצמיחה שלנו יכולה לקחת הרבה יותר זמן, ולפעמים אנחנו מבינים אותה רק במבט לאחור.

אז בפעם הבאה שהתשובה שמגיעה שונה ממה שביקשנו - ולפעמים היא שונה לגמרי - אולי אפשר לנסות לראות בה לא דחייה, אלא חיבוק. חיבוק של הורה שרואה רחוק יותר מאיתנו, ורוצה בטובתנו גם כשאנחנו עדיין לא מבינים את זה.

ואם יש לכם עכשיו בקשה שעדיין מחכה לתשובה, אתם מוזמנים לומר יחד איתנו פרק תהילים, או לשלוח לנו שם לתפילה - לפעמים הכי טוב לעבור את הרגעים האלה ביחד.