למה חתן וכלה בוכים בחופה? מה שהזוהר מגלה על הרגע הזה

יש רגע בחופה שבו אפילו החתן הכי מחוייך מוצא את עצמו עם דמעות בעיניים. יש אומרים שיש לכך הסבר רוחני, והוא קשור לאורחים שאנחנו לא רואים

כל מי שעמד פעם ליד חופה מכיר את הרגע הזה. הכול מסודר, המוזיקה מתנגנת, המשפחה מסביב, ופתאום החתן והכלה מתרגשים עד דמעות. אפילו אלה שהבטיחו לעצמם שלא יבכו. אנשים אוהבים להסביר את זה בלחץ, בעייפות או בגודל הרגע, וכל אלה בוודאי חלק מהתמונה. אבל יש גם הסבר אחר, רוחני, ששווה להכיר.

יש אומרים שהבכי והרגש הגדול של החתן והכלה בחופה נובעים מכך שנשמתם מרגישה בנוכחות נשמות ההורים והסבים שבאו למעמד החופה. כלומר, ברגע הזה הם מרגישים שמי שאהבו אותם, גם אלה שכבר אינם, נמצאים איתם מתחת לחופה.

ההסבר הזה לא נולד סתם. הוא נשען על דברי הזוהר הקדוש (פנחס יט), שם מבואר שהקדוש ברוך הוא בעצמו מביא את הנפטרים למעמד של החופה. זאת אומרת, לפי המסורת הזאת, החתונה היא לא רק אירוע של החיים. יש בה נוכחות שאנחנו לא רואים בעיניים, אבל יש אומרים שהנשמה של החתן והכלה מרגישה אותה.

כדאי לומר ביושר: מדובר בהסבר שיש אומרים, לא בהכרעה הלכתית ולא בדבר שאפשר להוכיח. אנחנו מביאים אותו כי הוא נוגע ללב, כי הוא נותן מילים למה שרבים מרגישים, וכי הוא מזכיר לנו משהו עמוק על משפחה: היא לא נגמרת בחיים שאנחנו רואים. מי שאיבד הורים או סבא וסבתא, ויודע איך נראית חתונה כשיש כיסא ריק בשורה הראשונה, יבין מיד על מה מדובר. גם מי שלא חווה אובדן כזה יכול להרגיש את המשקל של הרגע, כשרואים זוג צעיר עומד מתחת לבד הלבן, ומבינים שמאחוריו עומדת שרשרת ארוכה של דורות שהגיעה עד לכאן. אולי זה מה שהופך את הדמעות לטבעיות כל כך.

ומה עם הנפטרים, האם צריך להזמין אותם? כאן יש מנהג ויש גם תשובה. כפי שמובא, יש נוהגים להזמין את הנפטרים לבוא להשתתף בשמחת החתונה, וכך נהגו בני אשכנז. אבל לפי הזוהר, כיוון שהקדוש ברוך הוא בעצמו מביא אותם לחופה, אין חובה להזמינם. מי שנוהג להזמין ממשיך מנהג, ומי שלא נוהג כך, לפי הזוהר אינו חייב בכך. הנקודה היא שהקשר בין הדורות לא תלוי בהזמנה שלנו. מי שמכיר משפחה שעומדת לפני חתונה יודע כמה שאלות עולות סביב הנושא הזה, ולכן כדאי להכיר גם את ההלכות שמסביב. אנחנו לא פוסקים כאן הלכה, אלא מביאים את הדברים כפי שהם מובאים, כדי שתדעו מה עומד מאחורי המנהגים שפוגשים בכל חתונה. יש בהם הרבה עדינות כלפי החיים וגם כלפי מי שכבר איננו, וכדאי להקשיב להם בלב פתוח. ומי שזקוק להכרעה לגבי מקרה מסוים, יפנה לרב שלו.

שמחה שלא דוחים בגלל אבל

הנקודה הזאת מובילה לשאלה שמשפחות רבות פוגשות במציאות: מה עושים כשאחד מאורחי החתונה נמצא באבלות? אין לדחות חתונה בשל אבלות של אחד מאורחי החתן או הכלה, כיוון שדבר זה גורם לצער של החתן והכלה, וכן לנפטרים, מאחר שכל עיכוב יכול לגרום חלילה להרהורי עוון. ואדרבה, כאשר מתחתנים יש נחת רוח גדול בשמים, וסימן יפה ורפואה לכל המשפחה.

תחשבו על זה רגע. אם באמת הנשמות של האהובים שהלכו שמחות לראות את הזיווג, אז דחייה של החתונה לא מכבדת אותם, היא דווקא מצערת. זה בדיוק מה שעולה מהדברים: הצער נוגע גם לחתן ולכלה וגם לנפטרים. ההבנה הזאת מורידה הרבה כובד מלב של משפחות שעומדות מול החלטה קשה, ומזכירה שהחיים ממשיכים, ושהשמחה היא גם דרך לכבד את מי שאינו.

ומה לגבי ההורים עצמם, כשהם באבלות? כאן מובא שכתב בשו"ת יביע אומר שגם אם הורי החתן והכלה באבלות, הם יכולים להשתתף בשמחת ילדיהם אם הדבר גורם נחת ושמחה לחתן ולכלה. יש הגבלה אחת: הם לא ישתתפו בריקודים ממש. כלומר, ההלכה לא מבקשת מהורים להיעדר מהרגע החשוב ביותר של הילדים שלהם, אלא מוצאת דרך שבה הם נוכחים ושמחים, ובלי שהשמחה תהיה בלתי מתאימה למצבם.

ומה אם החתונה נופלת סביב חג? אין נושאים אישה בחול המועד, כדי שלא לערב את שמחת חתן וכלה עם שמחת החג. הטעם הוא שלא יקרה שאדם מניח את שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו, והלוא כתוב "ושמחת בחגך" ולא באשתך (מועד קטן, ח). בפורים, לעומת זאת, מותר לישא אישה, מאחר שאינו חג מהתורה. יש כאן שורה של הלכות שמראות כמה חשוב לחכמים שכל שמחה תקבל את המקום שלה.

דמעות של שמחה, ופרק תהילים אחד

ואי אפשר שלא לחשוב כאן על הפסוק מתהילים, שרבים מאיתנו מכירים ושרים בשמחות ובימים טובים:

הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ

(תהילים קכו, ה). זו כמובן פרשנות שלנו ולא חלק מהדיווח, אבל קשה להתעלם מכך שהפסוק הזה מחבר בדיוק בין דמעה לשמחה. מי שמכיר את מזמור שיר המעלות הזה יודע שהוא מדבר על שיבה, על חלום שמתגשם ועל פה שמתמלא שחוק. ובחופה, דמעה ושמחה באמת מתערבבות לרגע אחד.

ויש כאן גם מסר פשוט וחם שנוגע לכל אחד מאיתנו, בין אם אנחנו עומדים מתחת לחופה ובין אם אנחנו מוזמנים לחתונה של קרובים. כשמרגישים התרגשות גדולה, אפשר לא להתבייש בה. מי יודע, אולי היא עוד עדות לכך שהרגע הזה גדול ממה שנראה לעין, ושמסביבנו עומדים אנשים שאהבו אותנו ושמחים בשמחתנו, גם אם איננו רואים אותם.

גם מי שלא רגיל לחשוב במושגים כאלה יכול לקחת מכאן משהו לחיים. חתונה היא לא רק יום אחד עם אולם ותמונות. היא נקודת מפגש בין מי שהיו, מי שנמצאים ומי שיבואו. לכן כדאי לעצור בה לרגע, להסתכל סביב, לחבק את ההורים והסבים שנמצאים איתנו, ולהזכיר בלב את מי שחסרים. זו דרך יפה להכניס לשמחה עומק, בלי לפגוע בה בכלום.

ואם אתם מכירים חתן וכלה שעומדים לפני חופה, או משפחה שמתלבטת בגלל אבל, אפשר להקדיש להם רגע של תפילה. תוכלו לשלוח לנו את השמות לתפילה, ולומר פרק תהילים לזיווג בהצלחה, לשלום בית ולשמחה שלמה. שיהיו לכולנו רק רגעים של דמעות שמחה, ושכל מי שאהבנו, בעולם הזה ובעולם הבא, ימשיך לשמוח איתנו. אמן.