הסיפור שמסתתר מאחורי 'מי יחיה ומי ימות'

מה עומד מאחורי המילים שמרעידות כל שנה מחדש בימים הנוראים

יש משפט אחד שכל מי שעמד אי פעם בבית הכנסת בראש השנה מכיר, גם בלי לפתוח מחזור. "מי יחיה ומי ימות". שני חלקים קצרים, ובתוכם כל מה שאנחנו לא רוצים לחשוב עליו בשנה החדשה - וכל מה שאנחנו בכל זאת חייבים לעמוד בפניו, שנה אחר שנה, בעת ובעונה שבה נגזר עלינו הדין. המילים האלה הן חלק מהפיוט 'ונתנה תוקף', אחד הרגעים העוצמתיים ביותר בתפילת מוסף של ראש השנה, ובקהילות רבות גם ביום הכיפורים.

מי שגדל על התפילה הזאת מכיר גם את הסיפור שנלווה אליה. מסופר שרבי אמנון ממגנצא, חכם ודיין שחי בגרמניה במאה ה-11, נדרש בידי ההגמון של העיר להמיר את דתו. הוא ביקש שלושה ימים לשקול בדבר - והתחרט על הבקשה, שכן חש שבעצם מתן הפתח לאפשרות הזו חטא. משהגיע המועד, לא התייצב. הובא בכוח לפני ההגמון, וכעונש קטעו את פרקי אצבעות ידיו ורגליו, אחת לאחת, והמליחו את הפצעים במלח.

הסיפור מספר שזמן קצר לאחר מכן, סמוך לראש השנה, ביקש רבי אמנון שיביאו אותו, פצוע וכואב, לבית הכנסת. שם, לפני אמירת הקדושה, פתח את פיו ואמר בפני הציבור את מילות הפיוט 'ונתנה תוקף'. כשסיים - נפטר. שלושה ימים לאחר מכן, כך מוסרת המסורת, נגלה רבי אמנון בחלום לרבי קלונימוס בן משולם, השלים עמו את נוסח הפיוט, וציווה עליו להפיצו בכל קהילות ישראל. כך, לפי הסיפור המסורתי, הגיע אלינו הפיוט שממשיך להיאמר עד היום.

זהו סיפור נורא ומרגש, וקשה לא להתרגש מהעוצמה שבו - אדם שסירב לוותר על אמונתו אפילו במחיר גופו, ובשעתו האחרונה בחר לתת לעולם מתנה שממשיכה ללוות אותנו דור אחר דור. יחד עם זאת, חשוב לספר את התמונה המלאה. חלק מהחוקרים שעסקו בשאלת מקור הפיוט העלו ספקות של ממש בנוגע לדיוק ההיסטורי של הסיפור. הספקות נשענים בין היתר על ממצאי גניזת קהיר, שבהם נמצא נוסח הפיוט. מתוך הממצאים האלה עלה שנוסח הפיוט קדום בהרבה מתקופתו של רבי אמנון. ייתכן אף שהוא נכתב כבר לפני כ-1,500 שנה, שנים רבות לפני שהוקמה כלל הקהילה היהודית במגנצא. יש חוקרים שמייחסים את חיבורו לפייטן ארץ ישראלי קדום בשם ינאי. גם השם 'אמנון' עצמו, כך צוין, לא היה מוכר במגנצא באותם ימים, אלא באיטליה. אפילו הרבי מלובביץ' התייחס לכך בשעתו, וציין שידוע ששלשלאות מסירה מסוימות בספרות אינן מדויקות תמיד.

אז מה בעצם המשמעות של 'מי יחיה ומי ימות'?

יהיו הפרטים ההיסטוריים כפי שיהיו, המילים עצמן לא מפסיקות לנגוע. 'ונתנה תוקף' מעמיד אותנו, בלי שום עידון, מול השאלה הכי בסיסית שיש: מי קובע את גורלנו. הפיוט לא מסתפק במשפט הכללי 'מי יחיה ומי ימות' - הוא ממשיך ומפרט, בפירוט שקשה לקרוא בלי צמרמורת, את כל הדרכים שבהן אדם עשוי לעבור מן העולם: מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגפה. ואז, בלי לעצור שם, הפיוט ממשיך ומתאר גם את חייהם של אלה שנשארו.

זה בדיוק הרגע שבו רבים מאיתנו, בעמידה בבית הכנסת, חשים את הכובד האמיתי של הימים הנוראים. לא כובד של פחד סתמי, אלא הכרה כנה בכך שאין לנו שליטה מלאה על מה שיביא איתו היום. ובכל זאת, הפיוט לא משאיר אותנו רק עם החרדה. אחרי כל הרשימה הארוכה והמכבידה, מגיעה התשובה שממשיכה להעניק תקווה לדורות: תשובה, תפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה. שלוש דרכי פעולה, שכל אחת מהן פונה לכיוון אחר - תשובה שמכוונת אל עצמנו ואל תיקון דרכינו, תפילה שפונה אל הקב"ה מתוך אמונה שהוא שומע, וצדקה שפונה אל הזולת ואל האחריות שלנו זה לזה. יש המדייקים שהפיוט נוקט לשון 'מעבירין את רוע הגזרה' ולא לשון שמבטלת את הגזירה עצמה - כלומר יש בכוחם של תשובה, תפילה וצדקה לרכך את הקושי שבגזירה, לא בהכרח לבטלה כליל. זה בדיוק מה שהופך את הימים הנוראים לימים של פעולה ולא רק של המתנה - יש לנו חלק פעיל בסיפור, גם כשהתוצאה הסופית אינה בידינו.

אולי בזה טמון הסוד: יהיה מקורו ההיסטורי של הפיוט מה שיהיה, ויש הסוברים שנכתב לפני כ-1,500 שנה - הפיוט הזה לא מרפה מאיתנו דורות על דורות. הוא לא מציע פתרון קל או הבטחה נוחה. הוא פשוט מזכיר לנו, בלי כחל ובלי שרק, שאנחנו לא לגמרי בשליטה - ובאותה נשימה, מזכיר לנו שגם לא לגמרי חסרי כוח. יש דבר או שניים שנמצאים בידיים שלנו: איך אנחנו חוזרים בתשובה על מה שטעינו, איך אנחנו פונים לקב"ה בתפילה, ואיך אנחנו מתייחסים לאדם שלצידנו.

למה זה נוגע בנו כל כך שנה אחר שנה

אולי בגלל זה גם נכתבו לפיוט עיבודים מוזיקליים מודרניים - כמו עיבוד שנכתב בשנת 1990 לזכר חברי קיבוץ בית השיטה שנספו במלחמת יום הכיפורים, עיבוד שבוצע באותה שנה בטקס אזכרה על ידי הזמר חנוך אלבלק וריגש למעלה מאלף מהנוכחים עד דמעות ודממה. יש בכוחה של תפילה עתיקה זו לתפוס מחדש כל דור, בלשון שלו ובכאב שלו, ולתת מקום לשאלות שאין להן תשובה קלה.

אולי זו גם הסיבה שהפיוט ממשיך לגעת גם באנשים שלא רואים עצמם דתיים במיוחד. במרכזו עומדת ההתמודדות האנושית הבסיסית ביותר - הסופיות שלנו מול הנצח של הקב"ה. הפיוט מתאר את בני האדם כ'עפר', לעומת המלך ה'חי וקיים' שממשיך לעד. יש בניגוד הזה משהו שממשיך לרגש דורות של מתפללים, גם כאלה שמתקשים לתת שם מדויק לשאלות הגדולות שמעסיקות אותם.

אז בשנה החדשה, כשנעמוד ונאמר את המילים 'מי יחיה ומי ימות' - אולי כדאי שלא נמהר לעבור אותן בריצה. אלו מילים שנכתבו, מי יודע באיזו תקופה ובאיזו יד, כדי לעצור אותנו לרגע ולהזכיר לנו את מה שחשוב באמת. ובזמן שאנחנו עומדים שם, מוזמנים כולנו גם לפתוח פרק תהילים ולומר אותו מהלב - כדרך תפילה שממשיכה את הרוח של אותם ימים, וכדרך לבקש חיים טובים, בריאים ומתוקים, לנו ולכל בית ישראל.