בלי סידור ובלי ספר: איך רום ברסלבסקי המשיך להתפלל בשבי

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

שוביו רצו שיתפלל כמותם, והתשובה שלו הפכה לעדות לנשמה שלא נשברת

רום ברסלבסקי, שורד שבי ופעיל הסברה ישראלית, סיפר בריאיון מיוחד שהתקיים במוצאי שבת על הרגעים הקשים ביותר שעבר בשבי - ודווקא מתוכם, כך גילה, החל לצמוח בלבו ניצוץ אדיר של אמונה, שהוביל אותו לתהליך עמוק ומרגש של חזרה בתשובה והתקרבות לבורא עולם.

בשבי לא היה לו סידור, ולא היה לו ספר. ברסלבסקי נאלץ לדלות מהזיכרון את קטעי התפילות שזכר מבית אבא - זיכרונות קדושים שהיו חרותים בנפשו. תארו לעצמכם רגע את המצב: בלי דף אחד מודפס, בלי אות אחת כתובה מול העיניים, רק מה שנשאר עמוק בפנים. מתוך אותם זיכרונות הוא הרכיב לעצמו תפילה אישית, משלו, ואמר אותה בדביקות ובמסירות נפש שלוש פעמים בכל יום ויום.

אין דרך פשוטה לתאר את הרגע הזה. להתפלל בלי שום דבר ביד, כשהסביבה כולה עוינת ורחוקה מכל דבר מוכר, ולבחור בכל זאת לשמור על מסגרת קבועה - שלוש פעמים ביום, בלי לוותר ובלי לדלג. זו לא תפילה שנאמרת מתוך הרגל. זו בחירה שצריך לעשות מחדש בכל יום ויום.

שוביו הבחינו במנהגו. הם שאלו אותו בפליאה מדוע הוא מתפלל דווקא שלוש פעמים ביום, וניסו לדחוק בו להתפלל חמש פעמים, כפי שמקובל בדתם. ברסלבסקי לא היסס ולא נרתע. בביטחון עמוק ובגאווה יהודית הוא השיב להם כי על פי דת משה וישראל, הדרך הנכונה והראויה היא להתפלל שלוש תפילות ביום, וכך נוהגים כל בני העם היהודי.

התשובה הנחרצת שלו עוררה אמנם את צחוקם של השובים, אבל עבורו הייתה זו עדות ניצחת לכוחה של הנשמה היהודית - נשמה שאינה נכנעת גם בתנאים הקשים ביותר. גם כשאין ספר, גם כשאין קיר של בית כנסת, וגם כשהמילים צריכות להיבנות מחדש מתוך הזיכרון בלבד, התפילה נשארה שם.

יש משהו מטלטל בעובדה שדווקא מי שהחזיק אותו בשבי היה זה שגרם לו לנסח במילים, בקול רם, מה בדיוק הוא מאמין בו ולמה. לפעמים הרגעים שבהם אנחנו נדרשים להסביר את עצמנו למי שלא מבין אותנו, הם הרגעים שבהם אנחנו הכי ברורים לעצמנו.

בסיום הדברים הנרגשים ביקש ברסלבסקי לפנות אל עם ישראל כולו, והעביר מסר חם של אהבת ישראל וברכת שבוע טוב ומבורך לכל עם ישראל.

הסיפור הזה נוגע במשהו שרבים מאיתנו מכירים, גם אם בעוצמה אחרת לגמרי. גם אנחנו, כשהחיים דוחקים אותנו לפינה, כשאין לנו את הסידור המוכר ליד המיטה, כשאנחנו בדרכים, עייפים, או פשוט לא מוצאים רגע פנוי - התפילה עדיין שם, איפשהו בפנים, ממתינה שנוציא אותה מהזיכרון. לפעמים צריך רק לתת לה מקום.

התפילה שגרה בלב, גם כשאין ספר ליד

מי שמכיר את הרגע שבו קמים בבוקר וממלמלים ברכה או פסוק מהזיכרון, בלי שהספר נמצא בהישג יד, יודע בדיוק על מה מדובר. תהילים, למשל, הוא אחד הספרים שרבים מאיתנו נושאים בתוכם גם כשהוא לא פתוח מולנו ממש. פסוק אחד, שורה אחת, לפעמים אפילו מילה אחת שחוזרת ומהדהדת - ומצליחה להזכיר לנו שאנחנו לא לבד.

ואי אפשר שלא לחשוב על מזמור קכ״א, אחד המזמורים שרבים מכירים כמעט בעל פה, בדיוק בגלל הרגעים האלה - כשמבקשים עזרה ולא רואים מאיפה היא תגיע:

אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי מֵעִם ה׳ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ

מי שמכיר את המזמור הזה יודע שהוא לא נכתב לרגעים הקלים. הוא נכתב בדיוק לרגעים שבהם אין לאן לפנות חוץ מפנימה - ומשם, כלפי מעלה.

הסיפור של רום ברסלבסקי מזכיר לנו משהו שקל לשכוח בתוך השגרה: שהתפילה היא לא הספר. הספר הוא רק כלי. התפילה עצמה גרה במקום עמוק הרבה יותר, במקום שאף שבי, שום מחסור ואף מציאות קשה לא יכולים להגיע אליו. גם כשהכל נלקח, הקול הפנימי הזה נשאר.

לשלוח שם, לומר פרק - גם זה תפילה

יש עוד משהו בסיפור הזה שראוי לשים לב אליו. ברסלבסקי לא התפלל רק בשביל עצמו. בסיום הריאיון, ברגע הכי חשוף ופגיע שהיה לו מול המצלמה, הוא בחר לנצל את הבמה כדי לפנות אל עם ישראל כולו ולהעביר מסר של אהבת ישראל וברכת שבוע טוב. תפילה, מתברר, היא לא רק בקשה אישית. היא גם חוט שמחבר בין אנשים שלא מכירים זה את זה - קרובים או רחוקים, שבויים או חופשיים.

זו בדיוק הסיבה שרבים מאיתנו נוהגים לשלוח שם של מישהו קרוב לתפילה, גם כשלא יודעים בדיוק מה קורה איתו, וגם בלי לדעת אם ומתי התפילה תיענה. פשוט כי יש כוח במילה שנאמרת עבור מישהו אחר, ואין צורך לחכות לרגע המושלם כדי לפתוח פרק תהילים ולומר אותו בשביל מי שצריך.

הסיפור של ברסלבסקי מזכיר לנו שגם תפילה שנבנתה מהזיכרון בלבד, בלי מילה כתובה מולה, יכולה להיות שלמה. תפילה קצרה, שנאמרת בחיפזון בין דבר לדבר, שווה בדיוק כמו תפילה ארוכה שנאמרת בישיבה נינוחה. העיקר הוא הכוונה שבפנים - וזו, כפי שהוכיח ברסלבסקי, אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו.

לפעמים אנחנו רצים כל היום בלי לעצור לרגע של תפילה אמיתית, ולפעמים אנחנו כן עוצרים - אבל מרגישים שהמילים לא ממש יוצאות. הסיפור הזה מזכיר לנו שגם קטע קטן, גם פרק אחד, גם כמה מילים שזוכרים בעל פה, שווים הרבה. אתם מוזמנים לקחת רגע מתוך היום, לומר פרק תהילים, או לשלוח לנו שם לתפילה - לפעמים זה בדיוק הדבר שמישהו אחר צריך. אין צורך בסידור פתוח, בזמן פנוי מיוחד או ברגע מושלם. מספיק רגע אחד, פרק אחד, ומחשבה אחת שיוצאת מהלב - וזו כבר תפילה שלמה.