למה מנענעים את הלולב לכל הכיוונים? הסוד שמאחורי התנועה

מזרח, דרום, מערב, צפון, מעלה ומטה - לא תנועה טכנית אלא הצהרת אמונה

כל שנה, בסוכות, אנחנו אוחזים בלולב ובשאר המינים ומנענעים אותם לכל עבר - קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה. רבים מאיתנו עושים את זה כמעט אוטומטית, כפי שראינו את ההורים או המורים עושים, בלי לעצור רגע ולשאול: למה דווקא ככה? למה שש תנועות, ולא שתיים או שלוש? מסתבר שמאחורי התנועה הפשוטה הזאת, שכל בית בעם ישראל חוזר עליה בחג הזה, עומד רעיון עמוק ומרגש, שמופיע כבר בגמרא, וממשיך ומתפתח בספרי הקבלה עד לימינו.

המקור המרכזי מופיע במסכת סוכה (לז ע"ב), שם מוסבר כך: "מוליך ומביא - למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד - למי שהשמים והארץ שלו". במילים פשוטות: כשאנחנו מוליכים ומביאים את הלולב לארבע הרוחות, אנחנו מכריזים שכל רוחות העולם שייכות לקב"ה. וכשאנחנו מרימים ומורידים אותו, אנחנו מכריזים שגם השמים וגם הארץ - הכול שלו. זו לא תנועה של מחווה יפה, אלא הצהרת אמונה של ממש: אין פינה בעולם, לא למעלה ולא למטה, לא מזרח ולא מערב, שאינה תחת השגחתו. כשאנחנו מנענעים את הלולב לכל צד, אנחנו בעצם מקיפים את עצמנו בהכרזה הזאת - לאן שלא נביט, יש שם את ה'.

לפי המסורת, לנענוע יש גם משמעות מעשית נוספת. מסופר שהוא בא לעצור רוחות רעות - כשמנענעים לכל אחד מארבעת הכיוונים, וכן לעצור טללים רעים - כשמנענעים למעלה ולמטה. כלומר, לכל תנועה יש לא רק פירוש רוחני אלא גם כוונה של הגנה: הרוחות הרעות נעצרות כשאנחנו פונים אליהן ישירות בכל אחד מארבעת הצדדים, והטללים הרעים נעצרים בתנועה שלמעלה ולמטה. ולכן יש בתנועה הזאת גם תפילה שקטה: שהשנה הבאה תהיה שנה של ברכה, לא של פגעים. כך שכל נענוע הוא בו זמנית הכרזת אמונה ותפילה קטנה - שני דברים שבמסורת שלנו תמיד הלכו יחד.

יש בכך גם עוד רובד, שקשור לזמן שבו אנחנו עומדים. הנענוע מגיע ימים ספורים אחרי יום הכיפורים, אחרי תקופה שלמה של דין וחשבון נפש. על פי מדרש ויקרא רבה, יש בנענוע גם ביטוי של ניצחון - ניצחון על הצלחת התשובה, ועל ההתחדשות בקרבה אל ה' יתברך. כאילו אנחנו יוצאים מבית הדין ומכריזים בכל הכיוונים: הצלחנו, אנחנו מתחילים דף חדש. אולי בגלל זה יש בחג הסוכות שמחה כל כך גדולה - הוא מגיע מיד אחרי הימים הכי רציניים בשנה, ומזמין אותנו לחגוג את זה שקיבלנו הזדמנות נוספת.

הסוד שמאחורי הכיוונים

בספר פרי עץ חיים, שכתב רבי חיים ויטאל על פי תורת האר"י הקדוש, מתגלה עוד שכבה, קבלית יותר. שם נכתב: "סדר הנענועים לו"ק הם - דרום, חסד. צפון, גבורה. מזרח, ת"ת. מערב, יסוד... מעלה ומטה, הם נ"ה". כלומר, לכל כיוון שאליו אנחנו מנענעים מתאימה אחת מן המידות הפנימיות שדרכן, לפי הקבלה, מתגלה ההנהגה האלוהית בעולם: דרום כנגד חסד, צפון כנגד גבורה, מזרח כנגד תפארת, מעלה כנגד נצח, מטה כנגד הוד, ומערב כנגד יסוד - המידה שבה מתאספים ומתערבבים כל האורות שקדמו לה.

ולמי שתוהה - מה לגבי המידה השביעית, מלכות? כנגדה עומד האתרוג, שאותו אנחנו לא מנענעים בנפרד, אלא מחזיקים יחד עם שאר המינים. כך שהמכלול השלם - הלולב, ההדסים, הערבות והאתרוג יחד עם ששת כיווני הנענוע - מצייר, לפי המסורת הזאת, תמונה שלמה של כל שבע המידות, כשכל אחת מהן זוכה לביטוי משלה בתנועה שאנחנו עושים בידיים.

מעניין גם לשים לב לפרט נוסף שמופיע באותו מקור: מספר הנענועים, בגימטריה, שווה למספר "חסד" (שבעים ושתיים), ומרמז לחסד הראשון שהולך ומתפשט בכל יום מחדש. ואילו הלולב עצמו, בגימטריה, שווה לגימטריה של המילה "חיים" - כאילו התנועה הפשוטה שלנו עם ארבעת המינים נושאת בתוכה איחול לחיים טובים ולהמשכיות. יש משהו מרגש בזה שכל פרט קטן בצרור שאנחנו אוחזים - כל עלה בלולב, כל כיוון שאליו אנחנו נעים - זכה במסורת שלנו למשמעות משלו, ולא נשאר בגדר תנועה ריקה.

מבחינת סדר הנענוע בפועל, יש הבדלים בין העדות והקהילות, וכל אחד ממשיך כמובן את המנהג שקיבל. למנהג עדות המזרח, למשל, מובא בפסקי הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספרו "חזון עובדיה" על סוכות סדר של דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה ומערב. מנענעים בשעת נטילת הלולב עצמה, וכן במקומות מסוימים בהלל - בפסוק

הודו לה' כי טוב

וכן בפסוק "אנא ה' הושיעה נא", הנאמר פעמיים. עדות אחרות נוהגות בסדר מעט שונה, וכל אחד ראוי שימשיך במנהג בית אבותיו או בהוראת רבותיו. השוני הזה בין הקהילות לא סותר את הרעיון המשותף - הוא רק מראה שדרכי ההבעה של אותה אמונה יכולות להיות מגוונות, כמו שיש ניגונים שונים לאותה תפילה.

בסופו של דבר, מה שמתחיל כתנועה פשוטה עם צרור ענפים ופרי - הופך, כשמתבוננים בו לעומק, להצהרה שלמה. אנחנו מודים שכל כיווני העולם, כל מה שמעלינו וכל מה שמתחתינו, שייכים לקב"ה. אנחנו מבקשים שנה של ברכה בלי פגעים. ואנחנו מכריזים שיצאנו מימי הדין בלב מחודש. בפעם הבאה שנאחז בלולב וננענע אותו לכל עבר, אולי נרגיש בו קצת אחרת - לא רק מצווה שממשיכים מדור לדור, אלא רגע קטן של קרבה. שווה לזכור את זה גם בשאר ימות החג, כשאנחנו יושבים בסוכה ומסתכלים סביב - שכל כיוון שאנחנו פונים אליו הוא הזדמנות להיזכר במי שנמצא שם. מצווה קטנה שנראית לכאורה פשוטה, מתגלה כך כפתח לעולם שלם של משמעות, ומזכירה לנו שגם הדברים הכי מוכרים בחיינו הדתיים שווים הפסקה קטנה של התבוננות.

ובימים כאלה, של קרבה מיוחדת, טוב גם להוסיף כמה פרקי תהילים משלנו, ולבקש מה' שנה של בריאות, שמחה ושפע לכל בית ישראל.