מזמור צ' בתהילים: מה ביקש משה לפני "יושב בסתר עליון"

המזמור שנפתח במילים "תפילה למשה איש האלוהים" מתבונן בשאלה פשוטה וגדולה: כמה זמן יש לנו ומה עושים איתו. באמצעו מסתתר הפסוק שכולנו מכירים, שבעים שנה, ומיד אחריו מחכה מזמור צ"א

רבים מאיתנו אומרים את מזמור צ' בשבת, בתוך פסוקי דזמרא, ולפעמים הוא עובר מול העיניים בלי שעוצרים לשאול מה בעצם נאמר בו. הוא נפתח בכותרת יוצאת דופן, "תפילה למשה איש האלוהים", וממשיך בהתבוננות עמוקה בימי חיינו ובמה שמבקשים מהקב"ה בתוכם.

תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ-הָאֱלֹקִים ה' מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר

מזמור צ' פותח את הספר הרביעי בקובץ תהילים. אחד המוטיבים החוזרים בו הוא הזמן. מצד אחד נצחיותו של ה', שאצלו הזמן אינו נמדד כמו אצלנו, ומצד שני קוצר ימי האדם. יש מי שמפרשים אותו כקינה על ימיו הקצרים של האדם מול נצחיות ה'. אבל מי שקורא עד הסוף מגלה שזו לא קינה שנעצרת בעצב: היא מסתיימת בבקשה לנועם ה' ולהצלחה במעשה ידינו.

על פי מדרש תהילים, משה חיבר את התפילה הזאת לאחר חטא העגל, והתפלל בה על עם ישראל. לפי אותו מקור, הוא הזכיר לפני הקב"ה את חולשת האדם וביקש שלא יענישהו כפי מעשיו. כשקוראים את המזמור מתוך התמונה הזאת, כל פסוק מקבל משמעות אחרת: מי שמתאר את קוצר ימי האדם עושה זאת כדי לבקש רחמים, לא כדי להתייאש.

ויש כאן עוד פרט שכדאי להכיר: לפי המסורת לא רק מזמור אחד נאמר על ידי משה. רש"י מביא על הפסוק הראשון ש"אחד עשר מזמורים מכאן עד 'לדוד מזמור' כולם משה אמרם", ומדרש תהילים אומר: "ואחד עשר מזמורים אמר משה כנגד אחד עשר שבטים". כלומר, מזמור צ' ועשרת המזמורים שאחריו, עד מזמור ק', מקבילים לאחד עשר השבטים, ללא שבט שמעון. רד"ק מסביר שבמזמורים האלה לא נזכר שם המשורר, ולכן דרשו חז"ל שמשה חיבר את כולם.

יש גם דעה אחרת. לדעת הרס"ג, דוד המלך חיבר את המזמורים האלה לבני משה הלווים, כדי שישוררו אותם בבית המקדש.

ולמה מזמור צ' עומד דווקא לפני "יושב בסתר עליון"? התשובה כאן היא תשובה של סדר ולא של סגולה. לפי רד"ק, המדרש מתאים את המזמורים האלה לשבטים. בלשונו: "תפלה למשה כנגד ראובן", ואחריו "יושב בסתר עליון. כנגד שבט לוי שהיה מתלונן בעזרות".

הקשר בין מזמור צ' לראובן מוסבר ברד"ק בפשטות: במזמור כתוב "תשב אנוש עד דכא", ובברכת משה לראובן כתוב "יחי ראובן ואל ימות". ומיד אחר כך מגיע מזמור צ"א, שמקביל, לפי אותו דבר, לשבט לוי.

כך מתקבלת תמונה יפה: מזמור צ' מתחיל בתחושת הקוצר והארעיות של האדם, ומזמור צ"א, הבא אחריו, נפתח ב"יושב בסתר עליון". אנחנו לא אומרים שזו משמעות שנאמרה במפורש בכל המקורות. זו אינה פרשנות מהמקורות, אלא דרך שלנו לקרוא את שני המזמורים ברצף. אבל מי שקורא את שני המזמורים ברצף יכול להרגיש איך הראשון שואל "כמה זמן יש לנו", והשני נפתח בבטחון בצילו של הקב"ה.

כדאי לשים לב לעוד דבר: הסדר הזה לא מבטיח דבר מעבר למה שהמקורות אומרים. הוא מזמין אותנו לקרוא את שני המזמורים כשהם ביחד, ולהבין שהתפילה של משה והישיבה בסתר עליון הן חלק מרצף אחד.

"ימי שנותינו בהם שבעים שנה": מה פירשו רש"י ומדרש תהילים

יְמֵי-שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי-גָז חִיש וַנָּעֻפָה

זהו הפסוק המפורסם ביותר במזמור, וכדאי לקרוא מה אומר עליו רש"י. הוא מפרש: "שנותינו אלה בעונותינו אלה ובעלומינו אלה שבעים שנה הם", ועל "ואם בגבורות" הוא מוסיף שאם הרבה גברו ימיו של האדם, שמונים שנה הם.

על המילים "ורהבם עמל ואון" רש"י מרחיב: "וכל הגדלה והשררה שיש לו לאדם בימים האלה אינם אלא עמל ואון". כלומר, מה שנראה לנו כגדולה ושררה אינו אלא עמל, ולמה? כי, כדברי רש"י, מהר אנו עפים ומתים. זה לא מסר שנועד להפחיד אלא ללמד מה חשוב באמת.

גם מדרש תהילים עוסק בפסוק הזה. אחד מחכמי המדרש, רבי חנינא בר יצחק, אומר: "אפילו מלכותו עמל ואון". כלומר, אפילו מלך, שיש לו כוח והדר, לא יוצא מכלל העמל.

ואז המדרש עובר אל הפסוק "למנות ימינו כן הודע", ומביא אמירה ששווה לעצור עליה: "אם אנו יודעין שנותינו אימתי אנו מתים היינו עושים תשובה". מיד אחר כך מובאת שיחה של רבי אליעזר עם תלמידיו. הוא אמר להם: "שוב יום אחד לפני מיתתך". התלמידים שאלו: וכי אדם יודע אימתי הוא ימות? והוא ענה שדווקא משום כך כל שכן שיעשה תשובה, שמא למחר ימות, "ונמצא כל ימיו הם בתשובה".

לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה

זו התשובה של המדרש לשאלה שהמזמור מעלה. אם איננו יודעים כמה זמן נותר לנו, ההכרה הזאת לא אמורה להכניס אותנו לחרדה אלא להפוך כל יום להזדמנות לתשובה ולהתקרבות. "ונבא לבב חכמה" היא חכמה שנולדת מההבנה שהזמן שלנו יקר.

ויש גם הערה מעניינת של התוספות במסכת יבמות: הם מציינים שאת הפסוק "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" אמר דוד, שחי שבעים שנה, ולא משה, שחי יותר. יש שהבינו מכך שדוד חיבר את כל המזמור, ויש שהסבירו שהכוונה רק לפסוק הזה, ושאת המזמור כולו חיבר משה. כך או כך, הפסוק מדבר בשפה שכל דור מבין.

המזמור מסתיים בבקשה שנוגעת לכל אחד מאיתנו:

וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ

אחרי שהמזמור מתאר את קוצר ימי האדם, הוא לא מסיים בחשש אלא בתפילה שנועם ה' יהיה עלינו ושמעשה ידינו יתכונן. זה מה שהמזמור מלמד: אנחנו מוגבלים בזמן, ובכל זאת אפשר לבקש שמה שאנחנו עושים יישא פרי.

בפעם הבאה שאתם אומרים את מזמור צ', נסו לעצור על שלוש נקודות: הכותרת, שמזכירה שמדובר בתפילה של משה על עמו; הפסוק על שבעים שנה, יחד עם דברי רש"י ומדרש תהילים; והסיום, שמבקש על מעשה ידינו. ואחרי זה המשיכו אל מזמור צ"א, "יושב בסתר עליון", ותנו לשני המזמורים לעבוד יחד.

הצטרפו אלינו לומר היום מזמור צ' בתהילים, ולהוסיף אחריו את מזמור צ"א. בואו נתפלל יחד, ונבקש שנדע למנות את ימינו ונביא לבב חכמה.