פרק קמ״ד בתהילים: מה לימד דוד על כוח, מלחמה ותפילה

דוד המלך היה לוחם, ובכל זאת פתח את המזמור הזה בהודאה שהכוח אינו שלו. מה אומרים רש״י ומצודות דוד, ומה אפשר ללמוד מכך כשמתפללים על לוחמים

יש פרקים בתהילים שמתחילים בבקשה, ויש כאלה שמתחילים בהודאה. פרק קמ״ד פותח בהכרזה של לוחם: ״בָּרוּךְ ה׳ צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב, אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה״. מי שמצפה לשמוע מלך גאה בניצחונותיו מגלה משהו אחר לגמרי.

לְדָוִד׀ בָּרוּךְ יְהֹוָה׀ צוּרִי הַֽמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָֽה׃

המזמור נפתח במילה ״לדוד״, והוא עוסק בלחימה, בסכנה ובהצלה. בואו נעבור עליו יחד, נראה מה אומרים המפרשים, ונבין למה הוא נוגע ללב של כל מי שמתפלל על אנשים שנמצאים במקום מסוכן.

נתחיל ממצודות דוד על הפסוק הראשון. הוא מסביר שכל ניצחון שדוד עושה במלחמה לא בא בכוח ידו, כי ה׳ הוא המלמד את ידיו למלחמה. את המילה ״אצבעותי״ הוא מסביר כ״כפל הדבר״, כלומר אמירה חוזרת של אותו רעיון במילים אחרות. דוד לא מפרט שתי יכולות נפרדות, אלא אומר דבר אחד בשני ניסוחים: הכול בא מלמעלה.

המלבי״ם, מפרשן נוסף, מוצא בפסוק הבחנה בין שני סוגי לחימה. לדבריו ״לקרב״ היא המלחמה שלוחמים עם האויב מקרוב, ו״אצבעותי למלחמה״ היא מלחמה שלוחמים מרחוק, בחצים ובקשת. כך מתקבל תיאור שלם של לוחם: גם בקרב פנים אל פנים וגם בטווח רחוק, ובשניהם הוא מודה שה׳ הוא שלימד אותו. המלבי״ם פותח ואומר שבתפילה הזאת מזכיר דוד שה׳ הצילו תמיד מאויביו בהשגחתו. הוא מוסיף שדוד מבקש שה׳ יעשה לו נסים גלויים, כדי שכל עמי הארץ יראו וייראו מה׳.

בפסוק השני דוד מוסיף עוד כינויים להשגחה: ״חַסְדִּי וּמְצוּדָתִי, מִשְׂגַּבִּי וּמְפַלְטִי לִי, מָגִנִּי וּבוֹ חָסִיתִי, הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי״. לפי מצודות דוד, ה׳ הוא העושה עמו חסד, הוא לו למבצר חזק, הוא המציל, והוא מחסה כמו מגן. כך נבנית תמונה שבה האדם לא עומד לבד: מצד אחד מבצר, מצד שני מציל, ומעליהם מגן.

חַסְדִּי וּמְצוּדָתִי מִשְׂגַּבִּי וּֽמְפַלְטִי לִי מָגִנִּי וּבוֹ חָסִיתִי הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּֽי׃

על המילים ״הרודד עמי תחתי״ מביא רש״י פירוש ברור: ״הרוקע ושוטח את עמי לרבוץ במקומו״. הוא מזכיר גם שיש פותרים ״עמים״, כלומר מי שמחליש עמים תחתיי. מצודות דוד מוסיף שהכוונה גם למשפחת בית שאול: אנשים שהיו מבני עמו, היו לו לאויבים, ואחר כך נפלו בידו ומשל בהם. מכאן שהמלחמה של דוד לא הייתה רק מול אומות העולם, אלא גם מול רדיפה מבית.

גם הפסוק ״יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר״ קשור, לפי מצודות דוד, לשאול. הוא מסביר שהכוונה לצל שאינו עומד זמן רב במקום אחד, ושדוד אמר זאת על שאול: במה נחשב הוא, עם כל הגדולה והכבוד שהיו לו, והרי פתאום עבר מן העולם ואיננו. כך מתברר שמי שנראה חזק מאוד עלול להיעלם מהר, ושרק ההישענות על ה׳ נשארת.

דוד מול שאול: ההצלה שרש״י מזכיר

בהמשך המזמור, בפסוק י׳, אומר דוד: ״הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים, הַפּוֹצֶה אֶת דָּוִד עַבְדּוֹ״. רש״י מסביר שהפסוק מדבר על ״סלע המחלקות״, המקום שבו דוד היה קרוב להיתפס ביד שאול. באותו רגע בא מלאך אל שאול, וכך, לפי רש״י, ה׳ הציל את שאול מלהיות שופך דם נקי ואת דוד מלהיהרג.

מצודות דוד מוסיף על הפסוק הזה: ״אתה הוא הנותן תשועה למלכים, כי עם כל חוזק המלכים צריכים המה לתשועתך״. גם מלך חזק, עם צבא ועם חרב, זקוק לישועה מלמעלה. זה אולי המסר המרכזי של הפרק כולו: הכוח האנושי הוא חלק מהתמונה, אבל לא כולה.

בפרק יש גם הרהור על קטנותו של האדם: ״ה׳ מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ״. רש״י מפרש את הפתיחה כך: ״מה פרס וישמעאל לפניך״. ובהמשך, כשדוד מבקש שה׳ יפצה אותו ויצילו מיד ״בני נכר״, מצודות דוד מסביר שהכוונה לעובדי גלולים שקמו עליו.

המזמור גם מבטיח שירה. בפסוק ט׳ אומר דוד ״אשירה לך, בנבל עשור אזמרה לך״. מצודות דוד מסביר ש״נבל עשור״ הוא שם כלי נגינה בעל עשרה יתרים, ושדוד ישיר כך כשיינצל מידם. המזמור מתחיל בקרב ומבטיח שירה, וכך הוא מלמד שאחרי הסכנה בא זמן להודות.

והבקשה שבפסוק י״א נשענת על הזיכרון הזה. רש״י מסביר: ״כאשר פצית אז, כן פצני עתה״. מצודות דוד מפרט: כמו שה׳ פצה את דוד מחרב רעה של שאול, כך שיפצה אותו מיד בני נכר. מי שזוכר איך ה׳ עזר לו בעבר מרגיש בטוח יותר לבקש גם היום.

על האויבים אומר מצודות דוד שפיהם מדבר שוא וכוח ימינם מיומן לעשות שקר, ושדוד אומר ״ולא כן אני״. זו נקודה חשובה: דוד מבקש הצלה לא רק מתוך כוח, אלא גם מתוך אמונה.

מה הפרק הזה נותן למי שמתפלל על לוחמים

האם יש מנהג קבוע לקרוא את פרק קמ״ד לשלום לוחמים? לא מצאנו מקור מוסמך שקובע זאת כמנהג מחייב, ולכן לא נטען כאן שיש כזה. מה שאפשר לומר בביטחון הוא מה שכתוב בפרק עצמו: הוא עוסק בלימוד ידיים למלחמה, בהצלה מאויבים, במחסה ובמגן. מי שמתפלל על אדם שנמצא בסכנה ימצא כאן מילים שמתאימות בדיוק למה שהוא מרגיש.

יש גם מנהג כללי ידוע: נהוג לקרוא פרקי תהילים בשעת רצון, במקרה סכנה, ובכל עת שאדם חש צורך לקרבה אל ה׳. פרק שמדבר על מלחמה, ועל ה׳ שהוא ״מָגִנִּי וּבוֹ חָסִיתִי״, הוא בחירה טבעית לשעות כאלה. ואם רוצים לדעת איזה פרק לקרוא במצב מסוים, כדאי לשאול רב שמכירים.

ומה אפשר לקחת מהפרק לחיים שלנו? לא כולנו לוחמים, אבל כולנו מכירים רגעים שבהם עשינו כל מה שיכולנו וידענו שהתוצאה לא בידינו. דוד המלך, שהיה לוחם, מלמד אותנו להגיד בקול: ״ברוך ה׳ צורי״. ההודאה הזאת לא מקטינה את המאמץ שלנו, אלא נותנת לו משמעות.

בואו נקרא יחד את פרק קמ״ד, נפתח בו את הלב, ונתפלל לשלומם של כל מי שיוצאים למקומות מסוכנים ושל כל עם ישראל. בסוף המזמור, בפסוק ט״ו, אומר מצודות דוד: ״משובח העם שה׳ הוא אלהיו״. תהילים אחד בקול רגוע ובכוונה יכול לחבר אותנו לה׳ גם ברגעים הכי מלחיצים.