הסגולה של רבי מתיא בן חרש: מה עומד מאחורי 18 הנרות

שמו נקשר בשנים האחרונות לנרות ותפילה, אך מעטים יודעים מאיפה זה התחיל ומה באמת ידוע עליו

כשמזכירים את השם רבי מתיא בן חרש, רבים מאיתנו נזכרים מיד בסגולה: שמונה עשרה נרות, פרק תהילים שחוזרים עליו שוב ושוב, ובקשה אחת שממתינים שתתקבל. אבל מי היה האיש שהשם שלו הפך לכתובת של תפילה? ומה בדיוק ידוע על הסגולה הזאת - מאיפה היא באה, ומה ההבדל בינה לבין הסיפור המוסרי המפורסם על שמירת העיניים שגם הוא קשור אליו? השאלות האלה חוזרות ועולות כל פעם מחדש, במיוחד בקרב מי שמחפשים דרך לבקש ישועה מתוך מקום אמיתי ולא מתוך נוסח שגור בלבד.

רבי מתיא בן חרש היה מגדולי התנאים, מהדור השלישי והרביעי לתנאים, שחי במאה השנייה לספירה. הוא נולד בארץ ישראל, ובשלב מסוים במסעו עבר לרומא, הרחק מהארץ, והקים שם ישיבה שנודעה לתהילה - צעד לא מובן מאליו, שמלמד על העוצמה הפנימית שאפשרה לו לבסס מרכז תורה של ממש הרחק מארץ ישראל. לפי המסורת, הוא למד אצל רבי ישמעאל ורבי אלעזר בן עזריה, ונמנה עם חבורת חכמים שכללה גם את רבי שמעון בר יוחאי ורבי יאשיה. העובדה שלמד תחת שני חכמים כאלה, ונמנה עם חבורתם של תלמידי חכמים בולטים נוספים, מעידה על המעמד התורני הגבוה שזכה לו בין חכמי דורו. רבים מאיתנו מכירים את שמו בעיקר דרך הסיפור המפורסם על עיניו, ופחות דרך התקופה שבה חי ודרך מעמדו התורני - אבל שני הדברים קשורים זה בזה, ויחד הם מסבירים למה השם הזה עדיין מוזכר היום, קרוב לאלפיים שנה אחרי.

מה שהפך את שמו לזכור ונשמר לאורך דורות, לא היה רק המעמד התורני שלו, אלא סיפור אחד ספציפי - סיפור על שמירת עיניים במידה שקשה כמעט לתפוס. לפי המדרש, זיו פניו של רבי מתיא בן חרש היה 'דומה לחמה', ויופיו הפנימי בא לידי ביטוי גם בכך ש'מימיו לא נשא עיניו לאשה בעולם'. זהו לא ניסוח מליצי בעלמא - המסורת מספרת שהוא שמר על עצמו במידה קיצונית של צניעות וריכוז בלימוד, עד שהסיפור הזה נשמר ונמסר בילקוט שמעוני ובמדרש תנחומא. ההערכה הגדולה אליו כצדיק היא שהפכה אותו, לימים, לשם שמזכירים כשמבקשים ישועה - ולא סיפור העיניים עצמו.

מעניין לגלות ששני הביטויים המוכרים ביותר של הערכתו כצדיק פונים, למעשה, לשני כיוונים שונים לגמרי. ציון קברו בעילבון שבגליל נחשב, בעקבות סיפור המוסר על עיניו, לסגולה לשמירת העיניים ולבריאותן - ומקובל לבקש שם על שמירת העיניים. לעומת זאת, סגולת הנרות שבה נעסוק כעת איננה קשורה לעיניים כלל, אלא מיועדת לבקשת ישועה כללית מכל סוג - וזו נקודה חשובה לזכור לפני שממשיכים לפרטי הסיפור ולפרטי הסגולה עצמה. שני הביטויים הללו, כל אחד בדרכו, ממחישים כמה שמו של רבי מתיא בן חרש ממשיך ללוות אותנו כשמבקשים סיוע והגנה.

הסיפור שמאחורי שמירת העיניים - ומה ההבדל מהסגולה

הסיפור המפורסם ביותר על רבי מתיא בן חרש מתאר ניסיון קשה שעבר: מסופר שהשטן ניסה לפתות אותו בדמות אישה יפה, ורבי מתיא, כדי לא ליפול בניסיון, פגע בעצמו בעיניים - ולפי הסיפור, מלאך נשלח לרפא אותו, אך הוא סירב לרפואה וויתר על כך מרצונו. הסיפור הזה מופיע בילקוט שמעוני ובמדרש תנחומא, ומשמש עד היום כיסוד למנהג לפקוד את ציון קברו בעילבון שבגליל, שנהוג לייחס לו סגולה לשמירת העיניים ולבריאותן.

עכשיו, כשההבחנה בין שני הדברים ברורה, אפשר לעבור לסגולה עצמה - איך נוהגים לקיים אותה, ומה כדאי לדעת לפני שמתחילים.

איך נוהגים לקיים את הסגולה, ומה חשוב לדעת עליה

הסגולה שהתפשטה בציבור בעשור וחצי האחרונים מבוססת על הדלקת שמונה עשרה נרות - מספר שבמסורת היהודית מסמל 'חי', חיים וברכה. הנוסח המקובל הוא כזה: לפני הדלקת כל נר אומרים 'נר זה לכבוד רבי מתיא בן חרש שיתקבלו התפילות', ולאחר מכן קוראים את פרק פ״ו בתהילים. את התהליך הזה חוזרים שמונה עשרה פעמים - נר אחר נר, קריאה אחר קריאה. בפרק זה נפתח דוד המלך בבקשה פשוטה וישירה:

תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה ה' אָזְנְךָ עֲנֵנִי כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי

לאחר סיום הדלקת כל הנרות ואמירת הפרק שמונה עשרה פעמים, נהוג לקרוא את האותיות הידועות 'קרע שטן' מתוך פרק קי״ט בתהילים. בסיום מבקשים בקשה אחת, ברורה ומוגדרת, ומקובל להתחייב לפרסם את הישועה אם וכאשר תגיע - כדרך של הכרת תודה. את ההדלקה עצמה נוהגים לעשות בבית, לא בציון הקבר, וניתן לקיימה בכל מועד, פעם אחת או מספר פעמים.

יש לציין ביושר: מדובר במנהג עממי, כלומר סגולה שהתפשטה מפה לאוזן בשנים האחרונות, ולא בהוראה שמופיעה בספרי קבלה או מוסר קדומים כלשונה. הקשר לרבי מתיא בן חרש נובע מן ההערכה הגדולה שרוחשים לו כצדיק וכתנא שזכה לזיו פנים מיוחד, ולא מסיפור ספציפי המתאר את הסגולה הזאת. כמו סגולות רבות שהתקבלו בעם ונקשרות בשם צדיקים שהיו ידועים בענוותם ובקדושתם, גם כאן אין נוסח אחד מוסכם - יש פרסומים המציינים את פרק פ״ו, ובאחרים מופיעים פרקים אחרים. משום כך, נכון לגשת לזה מתוך כוונת לב אמיתית ובקשה כנה, ולא מתוך ציפייה לנוסחה טכנית מדויקת שפועלת מעצמה.

מעבר לפרטי הביצוע, מה שבאמת עומד במרכז הסיפור על רבי מתיא בן חרש הוא הדוגמה שהוא הותיר: אדם שבחר להתמקד לגמרי בעולם הרוח, ושמר על עצמו במידה כזו של דיוק וזהירות עד שהפך לשם נרדף לטוהר וליראת שמים. כשמדליקים נר לזכרו, או פשוט מזכירים את שמו בתפילה, אנחנו מתחברים לא רק לבקשה אישית, אלא גם למידה הזאת - הרצון להתעלות מעבר לקשיי היום-יום, ולהזכיר לעצמנו שגם מתוך מקום רחוק וזר, כמו רומא של אז, אפשר לבנות בית של תורה ותפילה.

רבים מאיתנו מרגישים קרבה לסיפור הזה, ומוזמנים - מעבר לכל נוסח טכני - לקחת ספר תהילים ולומר בו כמה פרקים בכוונה, מתוך אמונה שהתפילה הכנה, יותר מכל דבר אחר, היא זו שמתקבלת. רבים מאיתנו מוצאים בזה נחמה ממשית, במיוחד בזמנים שבהם קשה למצוא מילים משלנו. בין שבוחרים להדליק נר, ובין שפשוט פותחים את ספר התהילים ואומרים כמה פרקים בלב פתוח - העיקר הוא הכוונה, והרצון הכן להתקרב.