איך זה שדווקא באותם רגעים היה שם רופא שיודע להציל חיים?

ילד בן 10 טבע בחוף באילת ונמשה מהמים ללא דופק וללא נשימה. ומי שהיה שם, במקרה, ידע בדיוק מה לעשות

ילד בן 10 יצא לבלות עם המשפחה בחוף אלמוג שבאילת. הם השתתפו יחד בצלילת היכרות, ובסיומה חזר הילד למים פעם נוספת, הפעם עם מסכה המחוברת לשנורקל. הוא שחה בסמוך לסלעים, וההורים ישבו לא רחוק ממנו והשגיחו עליו. בהתחלה הם חשבו שהוא פשוט מתבונן בדגים שבין האבנים. זמן קצר אחר כך הכל השתנה.

ההורים הבחינו שהילד אינו מגיב יותר. "פתאום קלטנו שהוא לא מגיב", תספר אחר כך אמו. "רצנו, הוצאנו אותו והורדנו לו את המסכה - הוא היה כחול לגמרי". הם משו אותו מהמים כשהוא מחוסר הכרה, ללא דופק וללא נשימה, והחלו לזעוק לעזרה.

באותם רגעים ממש, על אותו חוף בדיוק, סיים ד"ר דאהר אגבאריה - מנהל המלר"ד במרכז הרפואי יוספטל מקבוצת כללית - את הצלילה שלו. הוא שמע את הצעקות. "שמענו צעקות ומישהו שזועק 'רופא, רופא!'", יספר הרופא. "רצתי מיד לכיוון הצעקות ביחד עם צוות מועדון הצלילה".

ד"ר אגבאריה החל מיד בפעולות החייאה - עיסויי לב והנשמות באמצעות אמבו, מפוח הנשמה ידני. לא היה רגע לבזבז, ולפי מה שסופר הוא זה שהשתלט על כל הזירה: פינה את הסובבים, הנחה מה צריך לעשות, והמשיך בהחייאה בלי להרפות. "כעבור 2-3 דקות חזר הדופק והילד החל לחזור לעצמו בהדרגה", יספר הרופא. "עם הגעת צוותי מד"א ואיחוד הצלה, הילד כבר היה עם דופק ונשימה ספונטנית והכרה מעורפלת. שניות ספורות של תגובה מהירה עשו את כל ההבדל".

תארו לעצמכם את הרגעים האלה: חוף שמח, משפחה שיצאה לחוויה משותפת, ופתאום הכול עוצר. אין שם עדיין אף אחד שיודע אם הילד יחזור להיות בסדר. יש רק הורים שרואים את הילד שלהם בלי תנועה, ורופא זר שמזהה מקרוב, בתוך שניות, בדיוק מה צריך לקרות עכשיו כדי שיהיה סיכוי.

אמו של הילד תיארה אחר כך את פעולותיו של הרופא. "הוא פשוט מלאך - היה לנו נס משמיים שהוא היה שם", היא אומרת. "אני חייבת לו את החיים של הבן שלי".

לאחר שהדופק חזר, הילד פונה במצב בינוני ויציב למרכז הרפואי יוספטל. שם הוא עבר בדיקות וקיבל טיפול שנועד לייצב את מצבו, ולפי מה שדווח חל שיפור משמעותי: הילד היה עירני, תקשר עם הסביבה שלו ומצבו הוגדר טוב מאוד. למרות השיפור, הוחלט להעביר אותו להמשך מעקב במחלקת טיפול נמרץ במרכז שניידר לרפואת ילדים, ולפי המידע שנמסר בשלב זה אין צפי לנזק מתמשך בעקבות אירוע הטביעה.

רגע אחד לפני, רגע אחד אחרי

יש בסיפור הזה משהו שקשה להתעלם ממנו. לא סתם רופא במרחק נסיעה, לא צוות שהוזעק וצריך להגיע - אלא אדם אחד ספציפי, שיודע בדיוק איך מבצעים החייאה, שנמצא באותו חוף, באותם רגעים ממש, וסיים בדיוק אז את הצלילה שלו. לא רגע קודם, לא רגע אחר כך. בדיוק ברגע שבו הוא היה נחוץ. אפשר לקרוא לזה צירוף מקרים, ואפשר לקרוא לזה משהו אחר לגמרי - התשובה לזה נשארת אצלנו.

אנחנו לא יודעים מה עבר על ההורים באותן שניות שבהן ראו את בנם כחול ומחוסר הכרה. אבל אפשר לתאר לעצמנו את הפחד, ואת ההקלה כשראו את הדופק חוזר. ואי אפשר שלא לחשוב על כמה מהדברים החשובים ביותר בחיים שלנו קורים ברגעים כאלה, בטיימינג שאנחנו לא שולטים בו כלל - וזה מה שמזכיר לנו שיש מי שכן שולט.

מי שמכירים את מזמור קכ"א בתהילים, מזמור שרבים נוהגים לומר בדרכים ובזמנים של חשש, ודאי יזהו את התחושה הזו:

ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע, יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ. ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם

אין לנו הסברים לכל מה שקורה בעולם, וגם לא ננסה לתת כאלה. אבל כשמשהו נגמר בטוב, במיוחד כשהוא היה יכול להיגמר אחרת לגמרי, מותר לנו לעצור לרגע ולהודות. המשפחה הזו קיבלה בחזרה את הבן שלה. ואולי הדבר הכי פשוט שנשאר לנו לעשות, אנחנו שקוראים את הסיפור מהצד, הוא להצטרף אליהם ברגע של תודה.

מה עושים עם רגע כזה

יש משהו מרגיע בסיפורים כאלה, גם כשהם לא נוגעים אלינו באופן ישיר. הם מזכירים לנו שיש דברים שאנחנו לא רואים - תזמונים, פרטים קטנים, אנשים שנמצאים בדיוק במקום הנכון - שמתחברים יחד לתמונה גדולה יותר. אנחנו לא תמיד מבינים את הסדר שבו הדברים מתרחשים, ולפעמים דווקא כשמסתכלים אחורה, אחרי שהכול כבר נגמר בטוב, אפשר לזהות איך כל חלק היה במקומו. זה לא אומר שכל דבר שקורה מובן לנו, ובוודאי שלא שכל דבר קשה מסתדר בסוף. אבל יש רגעים שבהם קשה שלא להרגיש שמישהו למעלה מסתכל, ושהבחירה שלנו היא רק אם לשים לב או לא.

מי שעבר בעצמו רגע של פחד גדול שהתחלף בהקלה, יודע כמה קשה לתאר את זה במילים. ואולי בדיוק בגלל זה יש בנו צורך לעצור ולהודות - לא רק כשהצרה עוברת מעלינו, אלא גם כשאנחנו רק שומעים על משפחה אחרת שיצאה ממנה בשלום. יש בזה תזכורת בשבילנו: לדבר עם הקב"ה לא רק ברגעי משבר, אלא גם ברגעי הקלה. ואם דווקא עכשיו, בזמן שאתם קוראים את השורות האלה, עולה לכם בראש מישהו קרוב שזקוק לתפילה - אתם מוזמנים לומר בשבילו פרק תהילים, או לשלוח לנו את שמו כדי שנתפלל יחד. לפעמים באמת מספיקות שניות ספורות של תגובה נכונה. ולפעמים מה שמלווה אותנו לאורך כל הדרך זו בדיוק התפילה, שהיא תמיד, בכל רגע, נמצאת בידיים שלנו.