איך שולחים חיבוק למי שכבר איננו?

זוג הורים שאיבדו את בנם היחיד הגיעו אל הרבי מליובאוויטש עם שאלה שלא נתנה להם מנוח. התשובה שקיבלו נותנת לגעגוע כתובת

מסופר על זוג הורים שאיבדו את בנם היחיד. הבית, שהיה מלא בצחוק ובחיים, נעשה שקט, והגעגוע מילא כל פינה. הם חיפשו נחמה, אבל שאלה אחת לא נתנה להם מנוח: בשביל מה לקום בבוקר? למען מי? מי שעבר אובדן, או ליווה מישהו אהוב שעבר אותו, יודע שזו לא שאלה פילוסופית. זו שאלה של שבע בבוקר, כשהבית שקט מדי והידיים לא יודעות מה לעשות.

לבסוף הגיעו ההורים אל הרבי מליובאוויטש. על פי הסיפור, הם סיפרו ובכו, והרבי בכה איתם. קודם בכו יחד, ורק אחר כך הגיעה שאלה מפתיעה: אילו הבן שלכם היה עובר למדינה רחוקה, למקום שטוב לו בו, אבל לא הייתם יכולים לבקר אותו, איך הייתם מרגישים?

האב השיב: היינו מתגעגעים מאוד, אבל הידיעה שהוא קיים ושטוב לו הייתה נותנת לנו כוח. כאן אפשר לעצור רגע ולשים לב לכמה זה אנושי. התשובה לא מצמצמת את הגעגוע, והיא גם לא מתכחשת לו. היא אומרת שיש כאב, ובאותה נשימה היא מראה מאיפה אפשר לשאוב כוח. זה בדיוק הציר שעליו הסיפור כולו נבנה.

הרבי המשיך ושאל: ואם הייתם יכולים לשלוח לו חבילות, דברים שישמחו אותו, הייתם שולחים? והתשובה: בוודאי, כל מה שאפשר! ואז, כך מסופר, נתן להם הרבי נקודת מבט חדשה. הנשמה של בנכם ממשיכה לחיות. אינכם יכולים לראות אותו, אבל הקשר איתו נמשך. ואתם יכולים לשלוח לו חבילות: צדקה, לימוד תורה, קדיש ומעשים טובים לעילוי נשמתו.

תחשבו על השינוי שקורה כאן. עד לרגע הזה הגעגוע הוא כמו מכתב בלי כתובת. הוא מלא אהבה, אבל אין לאן לשלוח אותו, ולכן הוא נשאר בלב ומכביד. פתאום מתברר שיש כתובת. כל מטבע שנופל בקופת צדקה, כל משנה שנלמדת, כל טובה קטנה שנעשית, הם חבילה שיוצאת לדרך. בתוך הגעגוע נפתחת אפשרות לעשות משהו. להמשיך לתת. להמשיך לאהוב.

זו נקודה שכדאי לעצור עליה, וזו כבר פרשנות שלנו ולא חלק מהסיפור. כשאדם אהוב הולך, רבים מרגישים שהקשר נקטע ושהאהבה נשארת תלויה באוויר. הרעיון שמוצע כאן הוא שהאהבה לא צריכה להיעצר. היא רק משנה צורה: במקום חיבוק, מעשה. במקום שיחה, מילים של תורה. מי שמנסה זאת מגלה לפעמים שהגעגוע לא קטן, אבל הוא מפסיק להיות חסר אונים. אולי זה מה ששואלים הרבה מאיתנו בלילות: האם יש עוד משהו שאפשר לעשות בשבילו? ההצעה בסיפור היא שכן, ושהמעשה הזה פתוח לכל אחד, בכל יום, גם בלי להכין אותו מראש וגם בלי לחכות לרגע מושלם.

מה הקשר לפרשת חיי שרה

אנחנו קוראים השבוע את פרשת חיי שרה, ויש בה שאלה שמעוררת תמיד סקרנות. הפרשה נקראת על שם החיים של שרה, אבל היא מתחילה דווקא בפטירתה. אז למה קוראים לה חיי שרה? התשובה שמוצעת בטור שממנו לקוח הסיפור היא שחייה של שרה ממשיכים להשפיע: באמונה שהנחילה, בבית שבנתה ובדרך שיצחק ממשיך אחריה. מי שהלך מאיתנו לא נעלם מהעולם. מה שהוא נתן ממשיך לחיות באנשים שאחריו.

והלקח, כפי שהוא מנוסח שם, חם ופשוט: כשעולה געגוע, אפשר לתת לו כתובת. מטבע לצדקה, כמה מילים של תורה, עזרה למישהו, הכול לעילוי נשמת האדם שאנחנו אוהבים. אין כאן דרישה לעשות דברים גדולים. מי שאין לו כוח ללמוד שעה יכול ללמוד משנה אחת. מי שאין לו הרבה כסף יכול לתת מעט, ולהוסיף לכך טובה קטנה למי שזקוק לה.

והכאב? הכאב לא נעלם, וגם לא צריך להעמיד פנים שהוא נעלם. כך נאמר בטור: הכאב עדיין כואב, אבל לצידו יש מעשה של אהבה. לא תמיד אפשר לתת עוד חיבוק, אבל אפשר לעשות עוד טוב בשמו. יש בזה נחמה מסוג אחר. היא לא מבטלת את החסר, היא נותנת לו תפקיד.

עכשיו כמה מילים מצדנו, כפרשנות ולא כחלק מהסיפור. מי שמכירים את ספר תהילים יודעים שהוא נפתח לאנשים דווקא ברגעים כאלה, כשאין מילים משלהם. ואי אפשר שלא לחשוב על המזמור שרבים אומרים בשעות קשות:

גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי

מקובל בעם ישראל לומר פרק תהילים לעילוי נשמת יקיר שהלך, ורבים מספרים שהמילים העתיקות נותנות להם משהו להחזיק. אנחנו לא יכולים לדעת מה קורה בעולמות שאיננו רואים, וגם לא נבטיח דבר שאינו בידינו. אבל אפשר להבין למה הרעיון הזה מדבר אל הלב: הוא עושה בדיוק את מה שהרבי הציע בסיפור, נותן לגעגוע דרך לצאת החוצה, והפעם בצורה של תפילה.

אם כן, הנה שלושה צעדים קטנים שאפשר לקחת מהסיפור, בלי לחכות ליום מיוחד או למצב רוח מיוחד:

• לשים מטבע בקופת צדקה ולכוון בלב: זה לעילוי נשמתו.
• ללמוד כמה מילים של תורה, אפילו משפט אחד, ולהקדיש אותן לו.
• לעשות טובה אחת קטנה לאדם אחר, בשמו של מי שאתם אוהבים ומתגעגעים אליו.

כדאי לשים לב גם לדבר אחד שקל לפספס. הדברים של הרבי נוגעים, כך נראה לנו, בדיוק בשאלה שלא נתנה להורים מנוח: בשביל מה לקום בבוקר, ולמען מי. כשהלב מלא ואין לאן להוציא אותו, מעשה קטן ומוחשי הוא לפעמים כל מה שצריך כדי להתחיל את היום. וגם אם הצעד הראשון נראה קטן מדי, הוא כתובת, והחבילה יוצאת.

ועוד מחשבה לסיום, שוב כפרשנות שלנו. רבים מאיתנו מרגישים שאחרי תקופה אסור להמשיך לדבר על מי שאיננו, כאילו הזיכרון מכביד על הסובבים. אבל הסיפור הזה מציע כיוון הפוך: לא לשתוק על האהוב, אלא לתת לשמו מקום בבית, בצדקה שנותנים בשמו ובדברי תורה שנאמרים לזכרו. כך הוא נשאר חלק מהחיים ולא רק חלק מהכאב.

יש בינינו מי שמסתירים את הגעגוע, כי נדמה שהזמן עבר ו"כבר צריך להתאושש". הסיפור הזה מזכיר שאין צורך להסתיר. על פי הסיפור, הרבי בכה עם ההורים לפני שהציע להם דרך, ובזה יש רמז חם: מותר להתגעגע, מותר לבכות, ואחר כך אפשר לשאול את עצמנו מה אנחנו שולחים הלאה.

אם יש לכם אדם אהוב שחסר לכם, תחשבו עליו השבוע, בשבת של פרשת חיי שרה. מה הוא אהב לעשות? איזו טובה היה שמח לראות? תנו לזה כתובת. ואם תרצו, תוסיפו לכך פרק תהילים, ותשלחו לנו את שמו לתפילה. נאמר יחד פרק תהילים לעילוי נשמתו, ונתפלל שהגעגוע שלכם יהפוך לאור. שבת שלום.