מי היה הבן איש חי - ומה עושים ביום ההילולה שלו

ילד שנפל לבאר עמוקה ונדר לעצמו נדר, גדל להיות אחד מגדולי חכמי בגדאד - וביום פטירתו, י"ג באלול, יש שמדליקים נר וחוזרים אל הסיפור שלו

רבי יוסף חיים מבגדאד, המוכר לכולם בשם "הבן איש חי" על שם ספרו המפורסם, היה אחד מגדולי החכמים של יהדות בבל ועיראק, מקובל ופוסק שדבריו מלווים עד היום בתי כנסת ובתי מדרש רבים. ביום י"ג באלול חוזרים רבים מאיתנו אל סיפור חייו - ואל השיעור הפשוט שהוא הוריש לדורות הבאים.

הסיפור על תחילת דרכו מוכר במשפחות רבות: כשהיה ילד בן שבע, נפל לתוך באר מים עמוקה. בעקבות אותו אירוע קיבל על עצמו נדר - להקדיש את חייו ללימוד התורה ולעבודת ה'. את הנדר הזה הוא קיים במלואו, ומהילד שנחלץ מהבאר צמח אחד הפוסקים המשפיעים ביותר על עולם ההלכה הספרדי.

אביו, רבי אליהו, היה בעצמו דרשן מוערך ובקי בהלכה ובקבלה, ורבי יוסף חיים גדל בביתו כבן למשפחת תלמידי חכמים. יום מפתח בחייו של רבי יוסף חיים היה דווקא יום עצוב - יום פטירת אביו, בי"ג באלול תרי"ט (1859). הוא נקרא לשאת את דרשת ההספד, וזו הייתה הפעם הראשונה שעמד על בימת הדרשה. מאותו יום נשאר בעמדת ההנהגה הרוחנית של הקהילה במשך חמישים שנה רצופות, עד יום פטירתו, שחל אף הוא בי"ג באלול - חמישים שנה אחר כך.

מה שמעניין הוא שעל פי המסופר, מנהיגותו לא נשענה על משרה רבנית רשמית - אלא פשוט כל השאלות הקשות בהלכה הובאו אליו, כי הכול ידעו שהוא זה שיודע לענות. יום-יום מסר שני שיעורים קבועים: בבוקר בשולחן ערוך, בעין יעקב ובחוק לישראל, ואחרי תפילת מנחה - בפרשת השבוע ובענייני היום. בשבתות נשא דרשה שנמשכה כשלוש שעות, ושילב בה הלכה למעשה יחד עם משלים, דברי אגדה ומוסר.

בשנת תרכ"ט (1869) יצא רבי יוסף חיים למסע לארץ ישראל. בירושלים התקבל בכבוד גדול, השתטח על קברי האבות בחברון, עלה לציוני צדיקים בגליל, ואף רקד עם העולים במירון ביום ל"ג בעומר. מהמסע הזה הוא הביא איתו לבגדאד אבנים ועפר מארץ ישראל.

לצד ההנהגה וההוראה, היה רבי יוסף חיים סופר פורה באופן יוצא דופן: הוא חיבר למעלה ממאה חיבורים בכל תחומי התורה - הלכה, קבלה, דרוש ופיוט - מהם יצאו לאור כחמישים ושלושה ספרים. הידוע שבהם הוא "בן איש חי", ספר הלכות ודרשות, ולצדו "רב פעלים" (שו"ת), "עוד יוסף חי" ו"בן יהוידע" - ביאורים על אגדות התלמוד. שמו של הספר "בן איש חי" הוא שהפך להיות שמו של המחבר עצמו בפי הבריות.

ימיו האחרונים של רבי יוסף חיים היו, גם הם, מסע. בתחילת חודש אלול תרס"ט (1909) יצא להשתטח על קברו של יחזקאל הנביא, כמאה קילומטרים מדרום לבגדאד. שם חלה חולי קשה והושב לכיוון בגדאד, ובליל י"ג באלול עלתה נשמתו למרומים; מקום פטירתו נמסר ככפר גץ הסמוך לבגדאד. הלוויתו נמשכה יומיים, בהשתתפות המונים מבני הקהילה שליוו את מי שהיה עבורם, במשך חמישים שנה, המורה והפוסק שאליו פנו בכל שאלה.

בשנת 1961 נהרס בית הקברות היהודי בעיראק, וציוני הקברים - כולל ציון קברו של הבן איש חי עצמו - אבדו. עם זאת, מספרים בשם הרב אברהם חיים עדס כי בליל פטירתו חלם חלום שבו עצמותיו של רבי יוסף חיים הועברו על ידי מקובל קדמון למנוחה בירושלים. כך או כך, הזיכרון שלו לא נזקק לציון קבר כדי להישאר חי - הוא ממשיך להתקיים בכל בית שבו לומדים מתוך ספריו.

מה מציינים ביום ההילולה

מדי שנה, ביום י"ג באלול, מציינים במקומות רבים את יום ההילולה של הבן איש חי - יום הפטירה שהוא גם יום הזיכרון למורשתו. הציון כולל בעיקר דברי זיכרון על חייו ותורתו, לצד הדלקת נר נשמה לעילוי נשמתו. במקומות מסוימים, כמו באשדוד, מתקיימת מדי שנה סעודת הילולא שבה מוסברת לקהל שיטת הקבלה של הבן איש חי.

ההשפעה שלו לא נגמרה עם פטירתו. פוסקים ומנהיגים בדורות שאחריו המשיכו ללכת בעקבות פסיקותיו - כך, למשל, הרב מרדכי אליהו, שכיהן כראשון לציון, פסק במקרים רבים על פי הוראותיו של הבן איש חי. גם משפחות של רבנים ידועים, כמו משפחת בבא סאלי ומשפחת אבו חצירא, נהגו על פי דרכו לאורך דורות. במסורת יהודי בבל מסופר שלאחר פטירתו נהגו לפקוד את קברו מדי ערב שבת - מנהג שמבטא את הקשר המתמשך שראו התלמידים בינם לבין רבם, גם אחרי שהלך מהעולם.

הסגולה שכתב לעת צרה

אחת הסגולות הידועות שכתב הבן איש חי היא לעת צרה: מי שנמצא בקושי או בצרה, יקבל על עצמו לומר, לאחר שייוושע, את תפילת "נשמת כל חי" - ולומר אותה בנעימה, מתוך הודיה. הרעיון שמאחורי הסגולה הזו הוא פשוט וישיר: להקדים את ההודיה, ולקבל על עצמו כבר עכשיו לומר תודה לה' כשהישועה תגיע. זו אחת הדוגמאות הרבות לאופן שבו רבי יוסף חיים חיבר בין הלכה יומיומית לבין עולם רוחני עמוק יותר - חיבור שהוא, למעשה, מה שהפך אותו למי שהיה עבור קהילתו: לא רק פוסק, אלא גם מי שלימד איך להתמודד עם החיים עצמם.

יום ההילולה של הבן איש חי הוא הזדמנות טובה לעצור לרגע, להיזכר בסיפור של ילד שנפל לבאר וקיבל על עצמו נדר, ולשאול את עצמנו מה אנחנו יכולים לקחת מהדרך שלו - ההתמדה, הענווה שבהיעדר תואר רשמי, וההקפדה על הודיה כשישועה מגיעה. ביום כזה, טוב לפתוח בספר תהילים ולומר כמה פרקים לעילוי נשמתו ולזכות כל מי שממשיכים ללכת בדרך שהוא סלל.