למה הבעל שם טוב בחר להתארח אצל פרנס רשע ולא אצל הרב של העיר?

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

פעם הגיע הבעש"ט הקדוש לעיר, ובחר להתארח דווקא אצל הפרנס שהיה נוטה לרשעות, ולא אצל הרב המכובד - וכל העיר תמהה. התשובה שנתן לתמיהת התושבים נוגעת בדיוק במה שרבים מאיתנו מתמודדים איתו בימים האלה

פעם אחת הגיע הבעל שם טוב הקדוש לעיר אחת. בעיר היה אב"ד מכובד, ולו דירה מרווחת ונאה לצרכו. ובעיר היה גם פרנס החודש - איש עם דירה נאה לא פחות, אבל הוא היה נוטה לרשעות. וכשהגיע הבעש"ט לעיר, הוא לא הלך להתארח אצל הרב. הוא בחר להתארח דווקא אצל הפרנס.

אנשי העיר תמהו. מן הסתם שאלו את עצמם איך ייתכן שצדיק כמוהו, המקורב לכל דבר שבקדושה, יעדיף להתארח דווקא אצל האיש שלא הלך תמיד בדרך הישר, על פני הרב הנכבד של העיר. הבעש"ט לא השאיר אותם בתהייה. הוא הסביר: הפרנס אמנם נוטה לרשעות, אבל למרות זאת, "נשבר ליבו בקירבו" - יש בו שפלות אמיתית, ידיעה פנימית שהוא לא במקום הכי טוב. הרב, לעומתו, "יש לו גדלות" - הרגשת גדולה, מעמד, חשיבות עצמית.

ולכך הביא הבעש"ט מקור מהגמרא: "אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור" - כלומר, במקום שיש בו גאווה, אין מקום להקב"ה לשרות. ולכן, כפי שהסביר הבעש"ט עצמו, "אם אין הקב"ה עומד אצלו, איך אתאכסן אנוכי אצלו". לא בגלל מעשיו הרעים של הפרנס בחר הבעש"ט להתארח אצלו, ולא בגלל צדקותו של הרב נמנע מלהתארח אצלו - אלא בגלל מה שהיה בליבם של השניים.

העניין הזה ליווה את הבעש"ט עד הרגע האחרון ממש. קודם פטירתו הוא אמר: "אל תבואני רגל גאוה" - זו הבקשה שהעסיקה אותו, צדיק שכל חייו לא החזיק מעצמו מאומה. ולפי מה שכתב בעל זרע קודש, בשעת מותו של הבעש"ט הוא רחש בשפתיו, והעומדים סביבו הטו את אוזנם ושמעו שהוא מתפלל שינצל מפניות. צדיק כזה, ברגע ההסתלקות שלו, עדיין ירא מגאווה - יש כאן משהו שכדאי לכולנו לעצור וללמוד ממנו.

הבעש"ט לימד את הדברים האלה גם באופן ישיר, לא רק דרך המעשה שלו. מבואר בשמו, כפי שכתב פרי חיים על מסכת אבות, שהבעש"ט "היה מקרב אף בעלי עבירה שלא היו בגדלות, ומרחק בעלי תורה שאינם בעלי עבירה שהיו בגדלות". כלומר, מי שחטא אך יודע שחטא ומרגיש שפל בעיני עצמו - השם יתברך איתו, "כי הוא השוכן איתם בתוך טומאותם". ומי שלא חטא, אבל יש בו גדלות - אין השם יתברך עימו, "כי אין אני והוא יכולין לדור".

הבעש"ט השתמש גם במשל של בניין כדי להסביר את הרעיון. היסוד, אמר, הוא עיקר ושורש הבניין - ואם היסוד רעוע, כל הבניין נופל, גם אם הקומות שמעליו נראות יפות ומרשימות. כך גם באדם: מי שיש בו גסות רוח, כל מעשיו הטובים נבנים על יסוד רעוע. לעומת זאת, מי שהיסוד שלו נכון וישר - גם הכשלים שלו, השנאה והפשע, מתכסים באהבה.

הענווה שמזמינה את השכינה

לפי הבעש"ט, הקדושה עצמה היא תכלית השפלות והענווה. הוא הביא לכך רמז מהציווי על הקרבנות: "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" - התורה אוסרת להקטיר על המזבח שאור, ומכאן למד הבעש"ט על ההתנפחות: שאור וחמץ מסמלים הרמת ראש והתגאות. הקליפות, לעומת הקדושה, הן בדיוק זה - שאור שעולה ומתנפח. הגאווה, אמר הבעש"ט, דוחה את האדם מהקדושה אל הקליפות, כמו שכתוב: "וסרתם ועבדתם אלוקים אחרים". ולכן צריך להתרחק ממידת הגאווה, שלא יתפאר האדם ויתנשא.

יש לבעש"ט גם אזהרה חדה בעניין הזה. רבי נחום מטשערנוביל מסר בשמו, שרוב האנשים שמשתגעים - משתגעים מחמת הגאווה. הם היו "גדלנים גדולים", ופעם אחת לא הצליחו להגיע לתכלית גאוותם - לא הצליחו למלא את התאווה שלהם להיות גדולים כמו שרצו - ומתוך כך השתגעו. יש בזה גם משפט מריר וידוע: בבית משוגעים, מספרים, כל אחד חושב שהוא המשיח, וחברו הוא החמור שהוא צריך לרכב עליו. מי שרוצה שהקב"ה ידור איתו, מלמד אותנו הבעש"ט, שיזהר ממידת הגאווה, וישוב עליה בתשובה.

אנחנו נמצאים בתוך חודש אלול, הזמן שבו נהוג לעשות חשבון נפש לקראת הימים הנוראים. ואי אפשר שלא לחשוב על הסיפור הזה בדיוק בימים האלה. כי הבעש"ט לא מלמד אותנו כאן על הישגים - הוא מלמד על מה שקורה בלב. חשבון נפש, כפי שהוא עולה מהסיפור הזה, הוא לא רשימה של כמה תורה למדנו וכמה מצוות עשינו. הוא שאלה עמוקה יותר: איך אנחנו מרגישים ביחס לעצמנו? מי שמרגיש שפל בעיני עצמו, גם אם נכשל, מזמין את הקב"ה להיות איתו. ומי שמרגיש גדול - גם אם הוא צדיק, גם אם הוא עשה הרבה טוב - עלול לדחות בלי לשים לב את השראת השכינה ממנו. זה לא סיפור על מי צודק ומי טועה. זה סיפור על מה שקורה בפנים, מתחת לכל המעשים.

יש פסוק בתהילים שמתאר בדיוק את זה, ובחודש הזה כדאי לחזור אליו שוב ושוב:

כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה, וְגָבֹהַ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע

הקב"ה, כותב דוד המלך, דווקא מסתכל למטה, אל השפלים - ואת הגבוה, את מי שמתנשא, הוא מכיר רק מרחוק. זה בדיוק מה שהבעש"ט ראה בעיניים כשבחר להתארח אצל הפרנס ולא אצל הרב.

בחודש הזה, כשכל אחד מאיתנו עושה חשבון נפש, אפשר לקחת מכאן משהו פשוט וברור: לא צריך להיות גדולים כדי שהקב"ה יהיה איתנו. לא צריך תואר, לא צריך מעמד, ולא צריך להוכיח כלום לאף אחד. צריך רק להיות אמיתיים. מי שמרגיש רחוק, מי שמרגיש שנכשל - דווקא הוא הכי קרוב. זה המסר שהבעש"ט השאיר לפני שהלך לעולמו, וזה בדיוק המסר שאלול מבקש מאיתנו להפנים. אז בואו נאמר יחד פרק תהילים השבוע, ונשלח את שמות היקרים לנו לתפילה - כי בדיוק ברגעים של שפלות אמיתית, השכינה הכי קרובה אלינו.