למה המן ירד בכל יום ולא פעם בשנה?

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

תלמידיו של רשב"י שאלו אותו שאלה פשוטה על ירידת המן במדבר. התשובה שקיבלו אז מלווה אותנו עד היום, בכל מצב שבו אנחנו נמצאים

תלמידיו של רשב"י שאלו אותו פעם שאלה שכל אחד מאיתנו יכול לשאול: למה בעצם המן לא ירד לבני ישראל פעם אחת בשנה? הרי אפשר היה לחסוך את כל אי-הוודאות של כל בוקר מחדש, ולקבל אוצר שלם שמספיק לזמן ארוך. התשובה שרשב"י נתן לתלמידיו, לפני אלפי שנים, עדיין מהדהדת היום בדיוק באותה עוצמה.

רשב"י ענה להם במשל: מלך בשר ודם שהיה לו בן יחיד, פסק לו מזונות פעם בשנה. הבן, כך מסופר, היה מקביל את פני אביו רק פעם בשנה - בדיוק כשהיה צריך לקבל את המנה השנתית שלו. אבל כשהמלך שינה את ההסדר ופסק לבנו מזונות בכל יום, השתנתה גם התדירות שבה הבן היה בא לפגוש את אביו - כל יום מחדש. אצל מי שהיו לו כמה ילדים, נוצרה דאגה יומיומית ממש: שמא לא ירד מן מחר, ומה יהיה עם כולם. וכך, כפי שמסבירה הגמרא, כולם - בלי יוצא מן הכלל - היו מכוונים את ליבם לאביהם שבשמים, כל יום מחדש.

וזו בדיוק הנקודה. הקב"ה הוריד לעם ישראל את המן במדבר מידי יום ביומו, במידה קצובה ומדודה שכונתה "עומר לגלגלת" - מנה קבועה לכל נפש, לא פחות ולא יותר. לא אוצר, לא מלאי לחודשים, אלא בדיוק מה שצריך להיום. ואי אפשר שלא לתהות: למה בעצם? למה לא לתת הכול בבת אחת ולחסוך את אי-הנוחות?

ההנהגה הזו נועדה להשריש בליבם של בני ישראל - ובהמשך הדורות, בליבנו כולנו - את מידת הביטחון התמימה. המדבר עצמו, מקום שאין בו זריעה ואין בו קציר, הפך לבית יוצר רוחני שבו נבנתה תודעה שלמה של אומה. במקום שבו שום דבר לא צומח מעצמו, אי אפשר להסתמך על שום דבר מלבד השמים. וכך בדיוק ביקש הקב"ה: להסיר מהעם את התלות במנגנונים הגשמיים, ולנטוע בהם את ההכרה הפשוטה שכל קיומם תלוי רק בהשגחה פרטית.

מי שמתעורר בבוקר בלי פת לחם ביד, ויודע שהפרנסה של אותו יום תלויה רק ברחמי שמים - חווה משהו שקשה לתרגם למילים. זו לא רק שאלה של תזונה. זהו תרגול יומיומי שחוקק בנשמה את התודעה של להיות סמוכים על שולחנו של הקב"ה בכל יום מחדש, גם בימי שגרה שנראים רגילים לגמרי.

בין מחסור ל"פת בסלו"

יש הבדל עצום, כך מתברר, בין המצב של מי שיש לו מזון רק ליום אחד קדימה לבין מי שהמזווה שלו מלא. מי שהמחסן שלו ריק ועיניו נשואות אל השמים בציפייה לפרנסה, חווה את התפילה כמשהו חי וממשי - עורק חיים של ממש. הוא יודע בבירור שהקיום שלו מחר אינו ודאי בדרך הטבע, אלא תלוי כולו ברחמים ובחסד המתחדש בכל יום.

אבל כשיש "פת בסלו" - כשהמזווה מלא וההכנסה נראית בטוחה - קל מאוד להתרגל למצב הנוח. ומתוך ההרגל הזה, בלי ששמים לב, האדם עלול לשקוע בשלווה גשמית ולראות בפרנסה שלו עובדה מובנת מאליה. במצב כזה, התפילה עלולה - חלילה - להפוך למשהו מכני, "מצוות אנשים מלומדה", כשבסתר הלב מתפתחת תחושה מסוכנת של "כוחי ועוצם ידי". תחושה כזו, שהפרנסה זורמת מעצמה מכוח חוקי הטבע, מסיחה את הדעת בדיוק מהמקום שבו האדם הכי זקוק לו: התלות המתמדת ברחמי שמים.

וכאן נמצא הלקח שממשיך ומלווה אותנו, גם מי שרחוק מרחק שנות אור ממדבר סיני: בין אם יש היום בבית שפע ובין אם יש מחסור, שני המצבים דורשים אותה עמידה בפני הקב"ה. מי שיש לו הרבה לא פחות זקוק לתפילה ממי שאין לו - הוא רק צריך לזכור את זה.

מכאן עולה לימוד שנוגע לכל אדם, בכל שלב בחיים: לשאת עיניים בכל עת ולהתפלל להקב"ה. גם מי שחנן אותו ה' בעושר ובנכסים, אל יטעה לחשוב שהוא פטור מכל דאגה - "כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן" (משלי כז, כד). בלי סייעתא דשמיא וחסד אלוקי שמתחדש בכל יום, אין לאדם שום קיום - לא לעני ולא לעשיר.

המן במדבר לא היה רק פתרון תזונתי לעם רעב. הוא היה, אם אפשר לכנות זאת כך, בית ספר שלם לאמונה ולביטחון, שנועד לנטוע יסודות שילוו את עם ישראל לדורותיו. החסד האלוקי לא ניתן במנה אחת גדושה שאפשר לשים בצד ולשכוח ממנה, אלא ירד יום-יום, במידה מדודה - כדי ללמד שהקשר בין עם ישראל לאביהם שבשמים איננו אירוע חד-פעמי, אלא נוכחות מתמדת ותדירה.

ומי שמכיר את התחושה הזו - של להתעורר בבוקר בלי לדעת בדיוק מה יביא היום, ובכל זאת לשאת עיניים למעלה - מבין שהעני המבקש פת לחם והעשיר היושב על סיר בשר עומדים, בעצם, באותו מקום בדיוק לפני הבורא. שניהם חיים מתוך אותה אמונה זכה: "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם". שניהם, בלי קשר למה שיש להם בארון המזווה, נזקקים לשפוך את ליבם מדי יום ביומו על חיוניותם ופרנסתם, מידו הרחבה והפתוחה של הקב"ה.

ירידת המן מדי יום עיצבה את תודעת עם ישראל כאומה שסמוכה באופן תמידי על שולחנו של מלך. הלימוד הזה לא שמור לימי המדבר בלבד - הוא מצפן רוחני לכל אדם, בכל דור, לדעת שבין בעוני ובין בעושר, כולנו תלויים בכל רגע ורגע ברחמיו ובחסדו של הבורא יתברך.

ואי אפשר שלא לחשוב, בקריאת השיעור הזה, כמה קרוב הוא לתחושה שמלווה אותנו כשאנחנו פותחים ספר תהילים. גם שם, בכל פרק ופרק, חוזרת אותה קריאה - לשאת עיניים, לבקש, להודות, ולדעת שהכול תלוי ברחמי שמים. אם יש לכם היום מישהו שזקוק לפרנסה, לרפואה או לישועה, אפשר לכתוב את השם ולשלוח אותו הלאה, ואפשר גם פשוט לפתוח פרק תהילים ולומר אותו לזכות מי שרוצים. בסופו של דבר, כמו שהמן ירד כל יום מחדש, גם התפילה שלנו מתחדשת בכל יום - וזה בדיוק היופי שבה.