חשבתם שאסור לבכות בתפילת ראש השנה? ההלכה קובעת בדיוק ההפך

וידוי שבלב, דמעה שפורצת, ותקיעות שופר - כל מה שכדאי לדעת לפני יום הדין

עומדים בתפילת ראש השנה, ופתאום זה קורה. הגרון נחנק, העיניים מתמלאות, ודמעה יורדת לה בלי שום התראה מראש. ברגע הזה, בין ברכות התפילה לתקיעת השופר הראשונה, עולה שאלה שרבים מאיתנו שואלים בשקט: מותר בכלל לבכות ביום הזה? הרי ראש השנה הוא יום חג ושמחה - אז מה עושים עם הרגש הזה שפורץ בלי רשות, בדיוק כשצריך להיות בשיא הריכוז של התפילה?

התשובה, על פי פסקי מרן הרב עובדיה יוסף זצ״ל, ברורה ומרגיעה: אם ההתעוררות באה מעצמה, אין בזה שום חשש איסור. ההלכה אפילו הולכת צעד נוסף וקובעת שיש בכך דווקא מעלה - מי שמתעורר פתאום לבכי בשעות הבוקר של ראש השנה, בזמן שהקב"ה דן את העולם, ראוי שינצל את אותם רגעים בדיוק להרהר בתשובה. שכן זו השעה שבה דנים את האדם בשמים על השנה הבאה. יש כאן, למעשה, הזמנה: הדמעה שפורצת היא לא הפרעה לתפילה, היא יכולה להיות שער. במקום להילחם בה או להתבייש בה, אפשר פשוט לתת לה מקום, ולנצל את הרגע הזה בדיוק כדי לפנות פנימה.

יחד עם זאת, יש כאן תנאי חשוב אחד: הבכי צריך לבוא מעצמו. אסור לעורר את עצמו בכוונה לבכות. ההבדל הזה, שבין דמעה שפורצת מהלב לבין דמעה שמנסים "לייצר" באופן מלאכותי, הוא בדיוק הגבול שההלכה מציבה. אתם לא צריכים לחפש רגש, לא צריכים לדחוף את עצמכם למקום רגשי מסוים - אתם רק צריכים לא לברוח ממנו כשהוא מגיע בכוחות עצמו.

ומה לגבי התפילה עצמה, מעבר לרגע הספציפי הזה? כאן ההלכה מדגישה נקודה שלכאורה נשמעת הפוכה: התפילה בראש השנה צריכה להיות מתוך כוונת הלב, אבל לא מתוך עצבות. יש לומר אותה בשמחה ובטוב לבב, ביראה ובנעימה - כי היום הזה קדוש לה', ואנחנו בטוחים בעזרתו ובישועתו שיחתום אותנו לחיים טובים ולשלום. מצווה לשמוח בראש השנה, גם כשעומדים לפני הדין, וגם כשהלב כבד. זו לא סתירה - זה האיזון העדין שההלכה מבקשת מאיתנו: לחוש את הכובד של היום, ובו זמנית לבוא אליו מתוך אמון ושמחה, ולא מתוך פחד משתק.

ויש עוד שאלה שעולה אצל רבים בעודם עומדים בתפילה, בדיוק כשהרגש כבר בגרון: מה עם וידוי? אפשר לומר אותו בפה, ממש כמו שאומרים בימים אחרים בשנה, או שראש השנה שונה?

וידוי שבלב, ולא וידוי שבפה

כאן ההלכה מבחינה בין ראש השנה לבין שאר ימות השנה. מאחר שראש השנה הוא יום חג ושמחה, אין להתוודות בו בפה. עם זאת, מותר בהחלט להתוודות בלב - לחשוב על עזיבת החטא, ולהתכוון בלב שלם לשוב בתשובה. שהרי עיקרו של היום הקדוש הזה הוא בדיוק זה: לשוב בתשובה. כך שגם מי שלא אומר מילה, יכול לעמוד בתפילה ולנהל בליבו את אותה שיחה פנימית וכנה עם עצמו ועם הקב״ה, בלי שאף אחד מסביב ישים לב.

נקודה נוספת שחשוב לדעת נוגעת לתקיעות השופר עצמן. יש הנוהגים, כפי שמובא בכמה סידורים, לעצור בין הסדרים השונים של התקיעות - למשל בין תשר״ת לתש״ת - כדי לומר וידוי בפה. ולפי הפסק, זה בדיוק מה שאסור לעשות: הפסקה כזו בין סדרי התקיעות נכנסת לחשש של ברכה לבטלה על התקיעות עצמן. במקום זאת, מי שמרגיש צורך להתוודות בין סדר לסדר, יכול ורשאי להרהר בוידוי בליבו בלבד, בלי לומר אותו בפה כלל. ובזמן התקיעות עצמן - כשהשופר נשמע ממש - יש לכוון את כל המחשבה למצווה אחת ויחידה: לשמוע את קול השופר, ולא מחשבה אחרת, ולא אפילו מחשבה טובה על דברים אחרים.

יש בכך יופי מסוים: ההלכה לא מבקשת מאיתנו לכבות את הרגש, אבל היא כן מבקשת מאיתנו לשים אותו במקום הנכון, בזמן הנכון. יש זמן להרהר, ויש זמן להקשיב. יש רגע לדמעה, ויש רגע שבו כל הלב מרוכז בקול אחד בלבד - קול השופר שמעורר אותנו לתשובה, ומכריז בלי מילים על מלכות שמים.

ולצד כל ההלכות הללו, יש גם את הצד השני של ימי הדין - הרצון הטבעי למצוא דרך להמתיק אותם, לצאת מהם לא רק זהירים אלא גם מחוזקים. הרב עמנואל מזרחי מציג סגולה להמתקת הדינים לקראת השנה החדשה; תוכן הסגולה עצמה אינו מפורט כאן. אבל עצם הרעיון מזכיר לנו דבר יסודי: לצד ההלכה היבשה, יש גם מקום לתפילה, לבקשה, ולחיבור אישי עם הקב״ה, שאי אפשר לתמצת אותו רק בסעיפי הלכה.

ואי אפשר שלא לחשוב, ברגעים כאלה, על הפסוק שרבים נוהגים לומר לאורך כל חודש אלול ועד סוף החג - הפסוק שפותח את מזמור כ"ז בתהילים, ומלווה כל כך הרבה אנשים בדיוק בימים של דין ושל ציפייה, בין תפילה לתפילה:

לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד

מי שמכיר את המזמור הזה יודע שהוא לא מבטיח שלא יהיו רגעים של פחד או של דמעה - הוא פשוט מזכיר למי פונים כשהם מגיעים. וזה בדיוק מה שההלכה מלמדת אותנו כאן: הרגש מותר, הדמעה כשרה, והתפילה - גם כשהיא רועדת קצת, גם כשהקול נשבר באמצע - היא בדיוק המקום הנכון להיות בו.

אז אם השנה, בדיוק באמצע התפילה, יעלה לכם גרגר בגרון או תרד דמעה בלי רשות - אתם יודעים עכשיו שאין בזה שום פסול. אפשר לתת לרגע הזה מקום, להרהר בו בתשובה, ולהמשיך הלאה אל התקיעות בלב פתוח ובדעת צלולה. ואולי דווקא השנה, כדאי גם לכם ולקרובים שלכם לומר יחד פרק תהילים, או לשלוח שם של מישהו שזקוק לתפילה - כדי שנצא מהימים הקדושים האלה ביחד, קצת יותר קלים, וקצת יותר קרובים אל הלב.