מה גרם לגדול המקובלים לקום לילה אחר לילה לתפילה בעיצומה של השואה?

בשנות הארבעים הקשות ביותר, כשהידיעות מאירופה החשיכו כל בית יהודי, בחר גדול המקובלים רבי יהודה פתיה זצ"ל לצאת דווקא אל קברה של רחל אמנו. הסיפור שמאחורי הלילות ההם, ומאחורי מחברת שכתב באותה שנה ממש

בשנות השואה, כשהידיעות הקשות ביותר הגיעו מאירופה, נהג רבי יהודה פתיה זצ"ל - מגדולי חכמי בבל ומחכמי הקבלה הבולטים בדורות האחרונים - לערוך תיקון חצות בקברה של רחל אמנו. תיקון חצות הוא תפילה הנאמרת באישון לילה, ובה מבכים את חורבן בית המקדש וגלות השכינה. באותם לילות, כשהמציאות מסביב נראתה חשוכה מנשוא, הוא בחר לקום ולהתפלל - לא בבית הכנסת הקרוב, אלא דווקא ליד קברה של האם שבכתה על בניה היוצאים לגלות.

רבי יהודה פתיה נולד בבגדאד שבעיראק, לאביו רבי משה בן רבי ישועה. בילדותו למד במדרש תלמוד תורה, ובהמשך עבר לישיבת מדרש בית זילכה - אחד מבתי המדרש החשובים של יהדות בבל. כבר בילדותו זכה להאזין לדרשותיו של רבי יוסף חיים מבגדאד, בעל ה"בן איש חי", ולימים גם למד ממנו את תורת הקבלה.

גדלותו התורנית ניכרה כבר בצעירותו הרכה: בהיותו בן 17 בלבד הוסמך לרב ולמורה הוראה על ידי רבי עבדאללה סומך. יש בזה משהו שמזכיר לנו כמה גדולה יכולה לצמוח כבר בגיל כה צעיר, וכמה כוח יש בהמשכיות - כי גם אחרי שזכה להכרה כרב ומורה הוראה, רבי יהודה פתיה לא עצר, אלא המשיך ללמוד ולהעמיק.

לצד לימודיו התורניים נמשך במיוחד לעולם הקבלה, ופנה ללמוד את תורת הנסתר אצל רבי יוסף חיים מבגדאד, מגדולי המקובלים בדורו. רבי יהודה פתיה נודע במיוחד בבקיאותו בקבלה - על פי הדיווח, הוא עסק ב"תיקוני נפש" לנפטרים ובטיפול בדיבוקים בהתאם לתורת הקבלה, באמצעות ייחודים ושמות קדושים. הוא היה בקיא גם בפתרון חלומות, ורבים היו משכימים לפתחו כדי לזכות בעצתו ובברכתו. עולם כזה, שרובנו רק שומעים עליו מרחוק, היה עבורו שפת יומיום - כלי שדרכו ליווה אנשים ברגעים הכי קשים שלהם.

בשנת תרצ"ד (1933) עלה רבי יהודה פתיה לארץ ישראל, וקבע את מושבו בירושלים - העיר שבה התגורר עד לפטירתו, ושבה המשיך לשמש כתובת רוחנית לרבים שפנו אליו לאורך השנים. כמה שנים מאוחר יותר הגיעו הימים שדרשו ממנו, וממנו בלבד, תפילה מסוג אחר לגמרי - תפילה שנולדה מתוך צרה שאין לה תקדים.

מחברת שנכתבה בזמן הכי חשוך

בשנת 1942, על רקע הידיעות על הפתרון הסופי והתקרבות הנאצים לארץ ישראל, חיבר רבי יהודה פתיה את "מחברת אסירי התפילות". השם עצמו אומר הרבה: לא מחברת של ניצחון או של נחמה מיידית, אלא מחברת של מי שיודע שהוא "אסיר" בתוך תפילה שאין לה עדיין מענה - וממשיך להתפלל בכל זאת. אותה שנה ממש הייתה גם שנת הסתלקותו: בכ"ז באב תש"ב נפטר רבי יהודה פתיה בירושלים, והוא נטמן בנקודה הגבוהה ביותר בחלקת הבבלים בבית העלמין שבהר הזיתים.

אי אפשר שלא לחשוב, כשקוראים על הלילות ההם בקבר רחל, על הפסוק המוכר מספר תהלים - זה שמדבר בדיוק על הרגע שבו מרימים עיניים ומחפשים מאין תבוא הישועה:

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת, אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (תהלים קכ"א, א-ב)

מי שמכירים את הפסוקים האלה יודעים שהם לא נכתבו לרגעים קלים. הם נכתבים בדיוק לרגעים כמו אלה שרבי יהודה פתיה חי בהם - רגעים שבהם אין הסבר הגיוני, ואין דרך אחרת חוץ מלהרים עיניים ולבקש עזרה ממי שברא שמיים וארץ. התפילה שהוא בחר לקיים דווקא באותם לילות קשים, ודווקא במקום שנקשר לדמעותיה של אמא רחל על בניה, מזכירה לנו עד כמה תפילה יכולה להיות עוגן גם כשהמציאות סביב נראית חסרת פשר לחלוטין. הוא לא חיכה לישועה כדי להתפלל - הוא התפלל כדי להחזיק מעמד עד שתבוא הישועה.

לצד תיקון החצות והמחברת, היה רבי יהודה פתיה מחבר פורה, ורבים מספריו עוסקים בתורת הקבלה. בין חיבוריו נמצאים גם פירושים לספר הזוהר, ומחברת נוספת בשם "אסירי התקווה", הכוללת כמה מפיוטיו החשובים. תורתו וחיבוריו הפכו לחלק מהמורשת שהותיר אחריו, וממשיכים לשמר את שמו בעולם התורה והקבלה גם דורות רבים לאחר הסתלקותו.

מורשת שממשיכה עד היום

בין צאצאיו של רבי יהודה פתיה נמנים רבנים ואישי תורה חשובים. מניניו הידועים היו רבי דוד בצרי, זקן המקובלים וראש ישיבת "השלום" בירושלים, רבי עזרא בצרי, שכיהן כרב, אב"ד וחבר בית הדין הרבני הגדול, ורבי יצחק בצרי, מחבר עשרות ספרים בהלכה, באגדה ובקבלה. נין נוסף, רבי יהודה עובדיה, שימש כרב קהילת אורות החומה בשכונת הר חומה בירושלים וכרב בישיבת הכותל. דור אחר דור, המשפחה הזו המשיכה לשאת את אותה שליחות - תורה שמלווה אנשים בחיי היומיום שלהם, בדיוק כפי שרבי יהודה פתיה עצמו עשה.

שמו של רבי יהודה פתיה הונצח גם ברחובות בירושלים, ברמת גן ובשכונת פרדס כץ בבני ברק - תזכורת קבועה לדמות שליוותה את עם ישראל ברגעים הקשים ביותר, ולא הפסיקה להתפלל גם כשהמציאות נראתה אבודה. אולי זו בדיוק הסיבה שהסיפור הזה ממשיך לגעת בנו גם היום, שמונים ומשהו שנים אחרי: כי הוא לא מספר על מישהו שידע מראש איך הכל ייגמר. הוא מספר על מישהו שהחליט להתפלל בלי לדעת, ודווקא בגלל זה יש בתפילה שלו כוח שממשיך ללוות אותנו.

הסיפור של רבי יהודה פתיה זצ"ל מזכיר לנו שגם כשאין תשובות, יש תמיד את הדלת של התפילה. בין אם אנחנו עוברים ימים קלים ובין אם קשים, אפשר תמיד להרים עיניים ולבקש - בדיוק כמו שהוא עשה בלילות ההם ליד קבר רחל. אתם מוזמנים לומר יחד פרק תהלים לעילוי נשמתו של רבי יהודה פתיה זצ"ל, ולשתף את הסיפור עם מי שזקוק היום לחיזוק ולתקווה.