איך מוזיקאי שכבש את הבמות בגיל 19 מצא את עצמו בתהילים?

בגיל 19 הוא כבר היה חתום בחברת תקליטים גדולה, והיום הוא אומר שתהילים הוא הבסיס שלו. הסיפור של אוהד קוסקי הוא על הצלחה, על נפילה ועל משפט אחד ששינה את הדרך שבה הוא רואה את הכישרון שלו

תחשבו על נער בן 19 שפתאום יש לו חוזה ביד. השירים שלו מוקלטים באולפנים הכי טובים בארץ, הוא מופיע ברחבי הארץ, והשירים נשמעים ברדיו. בדיוק כך נראו חייו של אוהד קוסקי, שהקים עם חבריו את הלהקה "קרח תשע" כשהיה בכיתה י'. "זה היה היסטרי", הוא נזכר, "אתה ילד בן 19, פתאום יש לך חוזה, השירים שלך מוקלטים באולפנים הכי טובים בארץ". ובתוך כל זה, כפי שהוא מספר, היה בטוח שזה פשוט מה שצריך לקרות.

היום קוסקי בן 50, נשוי ואב לשלוש מכפר סבא, חוגג 50 ומשחרר בימים אלה אלבום סולו רביעי בשם "קפיצות קוונטיות". אבל הכותרות על הצלחה מוקדמת הן לא העיקר. מה שמעניין הוא מה שקרה בהמשך, ומה שהוא מוצא היום בספר שנכתב לפני כ-3,000 שנה.

הדרך אל המזמורים לא התחילה בבית דתי. על פי הדברים שסיפר, קוסקי גדל בבית חילוני. ההורים היו אנשי מחשבים, בית של עבודה. היה ברור שלא אוכלים לא כשר בבית, ונסעו לסבא וסבתא בחגים, אבל מעבר למסורת הקלה הזו, כך הוא מתאר, היו רחוקים משמירת תורה ומצוות. המוזיקה, לעומת זאת, הייתה שם כבר מגיל חמש, עם הכינור. בכיתה ז' באה תורה של הגיטרה, ובכפר סבא קמה להקה מקומית שהפכה בהמשך ללהקה של ממש.

אחרי שלוש שנים של הצלחה הלהקה התפרקה. "פתאום אין את הגב של חברת התקליטים", הוא מספר. הוא המשיך לנגן, אבל כדי להתפרנס הלך לעבוד כסייע בגני ילדים. לא קשה לדמיין את המעבר החד, מאולפנים ומרחבי הארץ אל גן ילדים. ובשנים האלה התחיל להתעורר בו צימאון רוחני.

הוא מספר שהמפגש הראשון עם חיי הדת מקרוב היה בזכות נטלי, חברתו דאז ואשתו היום, שהגיעה מבית מסורתי. אצל הוריה היו עושים ליל שבת עם קידוש וסעודה, ועד היום, הוא אומר, הם עושים שם ליל שבת. במקביל היו לו כמה חברים שחזרו בתשובה, אחד שהפך לחב"דניק ואחרים שהתקרבו לברסלב. "היינו מדברים המון", הוא מספר, והוא התחיל לקרוא ולהיחשף לעולם הרוח היהודי.

הוא גם לא מסתיר מאיפה הוא בא. מצד אמו הוא מספר על משפחה ספרדית שורשית מירושלים, ועל סבא רבא, הרב יוסף, שהיה ראש העדה החרדית הספרדית בירושלים בסוף המאה ה-19. מצד אביו הסיפור שונה לחלוטין: האב נולד בתחנת רכבת במעבר בין רוסיה לפולין, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, ורוב האחים של סבו וסבתו נרצחו בשואה. כילד ישב עם אלבומים ושמע "זה נרצח וזאת נרצחה", ולדבריו זה עצב שיושב ומורגש בבית.

המשפט שנחרט בנשמה

ואז הגיע הרגע שנחרט בו. קוסקי בא לבקר חבר בישיבה, ומישהו שם זיהה אותו מהלהקה. הוא נזכר שהם היו אז בני 20 והרגישו על גג העולם. האיש זרק לו משפט אחד, והוא ציטט אותו כך:

״תדע לך, אתה לא כותב תו אחד בלי שריבונו של עולם עוזר לך״

קוסקי מספר שפתאום תפס את עצמו. לדבריו, הצלחה גדולה עלולה לייצר יהירות, תחושה של "כוחי ועוצם ידי", והמשפט הזה זרע בו את ההבנה ש"שום דבר מזה הוא לא באמת שלי". זו הבנה שרבים מאיתנו יכולים לקחת לחיים שלנו, לא רק מי שעומד על במה. כל כישרון, כל יכולת, כל הצלחה קטנה בבוקר רגיל, אפשר לראות בהם מתנה.

ההכרה הזו הובילה אותו לחיבור עמוק לספר תהילים. "תהילים זה הבסיס שלי", הוא אומר, "ספר שאני מאוד מחובר אליו". לפעמים הוא לוקח על עצמו לקרוא פרקים מסוימים, ולפעמים את התיקון הכללי. והספר הזה, כפי שהוא מספר, מלווה אותו גם באולפני ההקלטות.

ומה בעצם מושך מוזיקאי ישראלי לקרוא בספר כל כך עתיק? קוסקי עונה בהתרגשות: "אני פשוט מוצא שם הכל". הוא מוצא שם את אלוקים, אבל גם את עצמו, את הקטנות שלו, את הבדידות שלו ואת היכולת להתרומם מהמחשבות הטורדניות למקום גבוה יותר. ואי אפשר שלא לחשוב כאן על כל מי שפתחו תהילים ברגע של בדידות או של מחשבות שלא נותנות מנוחה. זו כבר מחשבה שלנו, לא של קוסקי, אבל קשה שלא לראות את הקשר.

הקשר הזה הפך אצלו ליצירה. לאחרונה הלחין קוסקי את מזמור ק' בתהילים, "מזמור לתודה". הניגון, לדבריו, הגיע אליו לפני שלוש שנים והוא מלווה אותו בקריאה, בהליכות ברחוב ובנסיעות. לאחרונה זכה להפיק אותו עם היוצר והמפיק עידו מימון בן יהושוע. "זה ממש חיבור טבעי בין אמונתי לאומנותי", הוא אומר, והוא מקווה שהניגון יתנגן גם בלבבות נוספים.

מי שמכירים את המזמור יודעים שהוא נפתח כך:

מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ

זו פרשנות שלנו ולא דברים שנאמרו בריאיון, אבל יש בה משהו שמתחבר לכל הסיפור. מי שמבין שהכישרון הוא מתנה, מוצא את עצמו כמעט מעצמו אומר תודה. ואולי זו בדיוק הסיבה שהמזמור הזה, מזמור לתודה, קרוב כל כך ללב של מי שגילה שהוא לא כותב תו אחד לבד.

מה עוד נשאר מהדרך הזו

קוסקי מספר גם על השפעה גדולה של תורתו של רבי נחמן מברסלב. מה שמרגש אותו הוא היכולת לקבל כל אדם, וההבנה שדווקא מהחסרונות והקשיים אפשר לשאוב עוצמות. הוא מזכיר את הכלל "העיקר לא לפחד כלל" ואת ההתעקשות על השמחה, ואומר שאלה תובנות שהוא מיישם בעשייה היומיומית, ולא רק במוזיקה.

גם בפרויקט המוזיקלי "אברמק" הוא מרגיש את אותה יד מכוונת. הפרויקט מבוסס על שיריו של אברהם קופלוביץ', ילד יהודי פולני שנרצח באושוויץ בגיל 14. לפי הסיפור, חבר מהלהקה, אורי מיזלמן, שהוא גם מדריך מסעות לפולין, מצא מחברת שירים של הילד. אביו של אברמק, ששרד, חזר הביתה אחרי המלחמה ומצא את המחברת מוחבאת מתחת למיטה. קוסקי הלחין את השירים, והוא מתאר שבכל רגע בפרויקט הרגישו את ההשגחה ואת הנוכחות האלוקית מכוונת אותם. הפרויקט הביא אותם להופיע בפולין והגיע לכל העולם.

בימים אלה, בשנת ה-50 לחייו, הפרופורציות אצל קוסקי השתנו. הוא איש משפחה מסור שמגדיר את אשתו ובנותיו כעוגן המרכזי של חייו. והוא גם מדבר על משפחה מורחבת שיש בה חרדים, דתיים, חילונים, ימין ושמאל, שבה היהדות היא הדבק שמחבר ביניהם.

אז אם יש משהו שאפשר לקחת מהסיפור הזה, זה הרעיון הפשוט שלא כותבים תו אחד לבד. בפעם הבאה שתצליחו במשהו, גדול או קטן, עצרו רגע ואמרו תודה. ואם בא לכם, פתחו היום פרק תהילים, אולי דווקא את מזמור ק', ושלחו לנו שם של מישהו שצריך תפילה, כדי שנאמר גם עבורו.