מה גרם לרבה של ירושלים לפרוץ בבכי מול מאות אברכים?

לקראת שלוש עשרה שנה להסתלקותו של מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, מאות אברכים התאספו ללמוד בתורתו חמש שעות רצופות. באמצע הדברים, רבה של ירושלים לא הצליח לעצור את הדמעות

אמש (רביעי), לקראת יום השנה ה-13 להסתלקותו של מרן פוסק הדור רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, התכנסו מאות אברכים בבית המדרש "זכרון גבריאל" במודיעין עילית ללמוד בתורתו חמש שעות רצופות. רבה של ירושלים, הראשון לציון הגאון רבי שלמה משה עמאר, פרץ בבכי כשהגיע לסיפור על הספר האחרון שמרן כתב - שנקטע באמצע, באותו רגע שבו עלתה נשמתו - וקרא מנהמת לבו: "לא נשארו לנו גדולים בדור היתום הזה!"

יש משהו בעובדה שמאות אברכים בוחרים לבוא בדיוק לרגע הזה, לקראת שלוש עשרה שנה להסתלקותו, ולא רק בשנה הראשונה כשהכל עדיין טרי וקרוב. זה מספר הרבה על האיש שבאו לזכור, ועל מה שנשאר ממנו גם כשהשנים עוברות.

כפי שסופר, את המעמד פתח ראש הכולל, הגאון רבי דניאל כהן, בדברים נרגשים על חובת הכרת הטובה של דורנו למרן זצוק"ל. הרב הדגיש כי מרן הרים את קרנו של כותל המזרח, שבר מוסכמות וביצע מהפכות כבירות בכל תחנות חייו, והדרך הנכונה והאמיתית להכיר לו טובה היא להעמיק ולשקוד בתורתו.

כשראש כולל שלם מוקדש לתורת מרן עומד ומזכיר לכולם למה בכלל מתכנסים, זה לא טקס של כבוד גרידא. זה ניסיון להעביר לדור הבא מה זה אומר באמת ללמוד תורה בלי להתפשר, ולמה עדיין שווה להקדיש לזה חמש שעות באמצע השבוע. הדגשת ה'הכרת הטובה' כבר בפתיחה קבעה את הטון לכל מה שבא אחריה - זה לא היה ערב של נוסטלגיה, אלא ערב של מחויבות.

במרכז המעמד נשא דברים רבה של ירושלים, הראשון לציון הגאון רבי שלמה משה עמאר, שהשתתף באירוע לראשונה. על פי הדיווח, הראש"ל שיתף את הציבור בזיכרונות הוד מהידידות העמוקה והאמיצה ששררה בינו לבין מרן זצוק"ל, וסיפר על התמדתו הבלתי נתפסת של מרן עוד בימי שחר ילדותו, ועל עמידתו האיתנה למען קודשי ישראל בכל מחיר.

ידידות שממשיכה להיות נוכחת ולהיזכר שנים רבות אחרי שהצד השני איננו, היא לא דבר של מה בכך. היא מעידה על קשר שלא נבנה רק על מפגשים מזדמנים, אלא על שותפות אמיתית בעולם התורה, מהסוג שלא נמחק עם הזמן.

לאחר מכן, כך סופר, מסר הראשון לציון שיעור עיון ומקיף בדיני שמיטה ויובל, בביאור דברי הרמב"ם, ועמד על עוצמת העיון וההעמקה ההלכתית של מרן זיע"א. בדבריו התבטא בהערצה: "עמקות התורה שלו הייתה נדירה, לא היה ניתן ללמוד עמו בחברותא מרוב היקף ומהירות תפיסתו".

כשרב בגודלו של הראשון לציון אומר שלא היה ניתן ללמוד עם מרן בחברותא מרוב היקף ומהירות תפיסתו, זה נותן מושג קטן על העומק שהיה שם. לא כל יום שומעים מישהו בדרגה כזאת מתאר יראת כבוד כזאת למישהו אחר, ואולי בדיוק זה מה שנותן לדבריו משקל כזה.

הגרש"מ עמאר קרא לאברכים ולבני הישיבות לנצל עד תום את ימי החורף הארוכים לעמלה של תורה, והתווה דרך מעשית: ללמוד את ספרי מרן על הלכות שבת ולסיים כרך מדי חודש בחודש. הקריאה הזאת לא נשמעת כמו משימה מאיימת, אלא כהזמנה פתוחה לכל מי שרוצה להתחבר לעולם של מרן.

על פי הדיווח, רגעי השיא של הערב נרשמו כאשר הראש"ל התייחס לכרך השישי של סדרת הספרים 'חזון עובדיה' על הלכות שבת. הרב ציין כי מדובר בכרך קצר יחסית, שכן באמצע כתיבתו – בדיוק במקום שבו נכתב בספר "כאן עמד קנה במקומו" – עלה מרן זיע"א בסערה השמימה לגנזי מרומים.

יש משהו מטלטל בלדעת שהספר נקטע באותו רגע בדיוק. השורה האחרונה שמרן הצליח לכתוב נשארה פתוחה, כאילו ממתינה שמישהו ימשיך אותה. ואולי זו בדיוק המשמעות של ערב לימוד שלם בתורתו.

בשלב הזה לא יכול היה הגרש"מ עמאר לעצור את דמעותיו. הוא פרץ בבכי תמרורים של געגוע מול מאות האברכים בבית המדרש, וקרא מנהמת ליבו: "לא נשארו לנו גדולים בדור היתום הזה!"

ואי אפשר שלא לחשוב, כשרואים רב בגודלו של הראשון לציון לא מצליח לעצור דמעות שלוש עשרה שנה אחרי ההסתלקות, כמה עמוק באמת הקשר שנשאר. תורה אמיתית, כזאת שנלמדת מתוך אהבה, לא נגמרת ברגע שבעליה עוזב את העולם. היא ממשיכה לחיות בכל מי שממשיך ללמוד אותה, ובכל דמעה שעוד נשפכת לזכרה, אפילו שנים רבות אחרי.

מיזם שנועד להמשיך את הדרך

כך סופר, במהלך המעמד הכריז הראש"ל על מיזם תורני אדיר: לימוד שבועי בתורתו של מרן זצוק"ל, בליווי מבחנים תקופתיים במערכת 'נדרים פלוס' לאברכים ולבחורי ישיבות, לצד הגרלות שבועיות על ספרי מרן ומלגות כספיות.

מבחנים תקופתיים, הגרלות שבועיות ומלגות כספיות הם כלים מודרניים, שמוגשים דרך מערכת 'נדרים פלוס', אבל המטרה שמאחוריהם עתיקה כמו התורה עצמה: לגרום לעוד אברך, עוד בחור ישיבה, עוד מישהו שרוצה להתקרב, לפתוח ספר ולהמשיך את השרשרת שמרן החזיק בה. מיזם כזה דורש מסגרת ברורה ולוח זמנים מוגדר, בדיוק כמו הקריאה לסיים כרך מדי חודש - ואלה בעצמם חלק מהדרך להנחיל את התורה הלאה.

יש משהו מחזק בלראות שאדם שהסתלק לפני שלוש עשרה שנה עדיין מסוגל להניע מאות אברכים ללימוד, ולגרום לרבה של ירושלים לא להצליח לעצור את דמעותיו. מי שמכיר את הכוח של תורה יודע: היא לא שייכת רק למי שלומד אותה ברגע הזה, היא עוברת מדור לדור, ונשארת חיה כל עוד יש מי שממשיך להחזיק בה.

לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק (תהלים קיב, ו)

אולי בדיוק בשביל רגעים כאלה אנחנו ממשיכים לומר תהילים ולהזכיר שמות בתפילה. שתפו את הסיפור הזה עם מי שתרצו לחזק, אמרו פרק תהילים לעילוי נשמתו של מרן זצוק"ל, ואם יש לכם שם של מישהו שזקוק לחיזוק או לרפואה – זה הזמן לשלוח אותו ולהצטרף אליו בתפילה, ביחד.