איך כמה דקות ביום יכולות להפוך לסיום הש"ס שלם?

מרן ה"חתם סופר" זצ"ל וגדולי ישראל נוספים לא ויתרו על דקות ההמתנה שלהם. הסיפורים האלה יגרמו לכם להסתכל אחרת על כל תור ועל כל המתנה

כולנו מכירים את הרגעים האלה: עומדים בתור, ממתינים שהאירוע יתחיל, מסתכלים על השעון ומחכים. הדקות האלה נראות קטנות כל כך, שאף אחד לא טורח לספור אותן. אבל מסופר על גדולי ישראל שדווקא מהן בנו שלמות, ומי שיקרא את הסיפורים עד הסוף יתקשה לחכות בתור באותה צורה שחיכה עד היום.

נתחיל ממרן ה"חתם סופר" זצ"ל, קברניטה הגדול של יהדות פרשבורג. על פי הסיפור, הוא העיד על עצמו עדות מפתיעה: "זכיתי להיות גדול מכמה דקות של לימוד תורה". וכשהסביר למה הוא מתכוון, הוסיף: "תמיד ניצלתי את אותן דקות שבהן עומדים האחרים בתור לנטילת ידיים".

תעצרו רגע על התמונה הזו. תור לנטילת ידיים הוא מראה שכולם מכירים, אנשים עומדים, ממתינים לתורם ומחליפים כמה מילים. ובדיוק שם, בדקות שבהן האחרים עמדו בתור, ניצל החתם סופר את הזמן ללימוד. לא שעה שלמה ולא יום לימוד מסודר, רק כמה דקות. ואפשר לומר שמי שמסתכל כך על הזמן, רואה בו אוצר ולא הפסד.

הסיפור השני הוא על הגאון המופלג רבי זליג ראובן בנגיס זצ"ל, שכיהן בערוב ימיו כרבה של העדה החרדית בירושלים. כפי שסופר, הוא ערך מדי שנה סיום הש"ס. פעם אחת ערך סיום ש"ס לאחר מחצית השנה, ואחד המוזמנים תהה בקול כיצד זה יתכן. הרב בנגיס הסביר שבתוקף תפקידו כראב"ד וכרבה של העדה החרדית הוא מוזמן לעיתים קרובות לסנדקאות, לסידור קידושין ולנשיאת דברים באירועים.

ואז סיפר: "נאלצתי להמתין שעה קלה. ראיתי כי הזמן מתבזבז וקבעתי לי סדר מיוחד לדקות אלו, ברגעי ההמתנה הללו חזרתי בעל פה על הש"ס וזה מה שאני חוגג עכשיו". ההמתנה באירועים של אחרים היא שהפכה לסיום שלו.

שימו לב למה שקרה כאן. אירועים שרבים מאיתנו רואים בהם עול, משהו שלוקח זמן מהיום, הפכו אצלו לחלק מהמסלול. הוא ראה שהזמן מתבזבז, וקבע לו סדר. ואי אפשר שלא לשאול את עצמנו כמה דקות כאלה עוברות עלינו בכל שבוע.

וכאן כדאי לעצור ולהודות באמת פשוטה: רובנו לא נהיה רבני עדה ולא נערוך סיום ש"ס בעוד חצי שנה. הסיפור הזה מדבר גם על החלטה קטנה שמישהו קיבל, לא לתת לזמן ההמתנה להתבזבז. החלטה כזו אפשר לקבל בכל גיל, בכל בית ובכל תור, וגם לצרף אליה את הילדים, שיראו מה עושים כשצריך לחכות.

עשרים דקות שהפכו לעשרים ושתיים

הסיפור השלישי מוביל אותנו להגרי"ש אלישיב זצ"ל, שכובד בערוב ימיו בסנדקאות ולא כל כך רצה להיענות לבקשה. רק לאחר שנכדו הסביר לו את חשיבות העניין, נעתר הרב, אבל בתנאי ברור: מרגע כניסתו לאולם ועד סיום הברית, הזמן לא יעלה על עשרים דקות.

כשהברית הסתיימה, הנכד שם לב שפניו של הרב אלישיב אינן כתמול שלשום, ואמר לסבו: "הבטחתי 20 דקות, ועמדנו בזמן!". התשובה שקיבל זעזעה אותו כליל. הרב אלישיב השיב: "עשרים ו… שתיים (!) דקות".

שתי דקות. בעיני רובנו זה פרט שלא שווה אפילו אזכור, והנה מי שספר אותן בדיוק. הרב אלישיב ידע כמה זמן הוא נתן, וכל דקה כזו נחשבה בעיניו. אין צורך להבין מזה שצריך לספור כל שנייה בלחץ. אפשר פשוט להבין שדקות אינן "כלום", ושמי שמייקר אותן מגלה פתאום כמה יש לו.

שלושת הסיפורים האלה מובילים לאותה מסקנה: לא חייבים שעות פנויות כדי לקבוע סדר. מספיקים הרגעים שכבר קיימים ביום שלנו, אלה שלא תכננו ולא ביקשנו.

ואם תשאלו את עצמכם איפה נמצאות הדקות האלה אצלכם, כדאי לנסות תרגיל קטן. במהלך יום אחד, שימו לב כל פעם שאתם ממתינים למישהו או למשהו, וספרו כמה פעמים זה קורה. רובנו נופתעים מהמספר. הדקות לא נעלמו, הן פשוט עברו מתחת לרדאר, ובכל אחת מהן הייתה אפשרות לעשות משהו אחר.

איפה מסתתרות הדקות שלנו?

לבחורים בישיבה אפשר להציע: עשר דקות לפני תפילת שחרית ללמוד הלכה או מוסר. עשר דקות לאחר התפילה הן לא פעם זמן שמתמלא בדברים בטלים, בהמתנה לכניסה לחדר האוכל או בסיום הארוחה. ומה איתנו, בבית ובעבודה? גם כאן אפשר לקחת מהרעיון. מי שיקבע לעצמו אפילו חמש דקות קבועות, ימצא שהן מצטברות עם הזמן.

תבחרו רגע אחד ביום שהוא ממילא של המתנה: התור בקופה, ההמתנה לאוטובוס, הדקות שלפני שהילדים יוצאים מהבית. תקבעו לו סדר קטן וברור, משהו שאפשר לעשות בלי ספר גדול ובלי הכנות. אל תנסו לשנות הכל בבת אחת. רגע אחד קבוע שווה יותר ממאה החלטות גדולות שלא מתקיימות.

מי שמכירים את ספר תהילים יודעים שהוא מתאים לזה במיוחד. אי אפשר שלא לחשוב על כך שרבים מפרקי תהילים קצרים, ושאפשר לומר פרק שלם בזמן שעומדים בתור או ממתינים. זו כמובן מחשבה שלנו ולא חלק מהסיפורים, אבל היא נראית טבעית: הרגעים הקטנים של היום יכולים להפוך לרגעים של קשר עם הקב"ה.

ואולי זה בדיוק מה שהסיפורים באו ללמד. לא כל שלמות נבנית בבת אחת. יש שלמות שנבנית מדקות שאף אחד לא שם לב אליהן, ורק בסוף, כשהיא מושלמת, שואלים בפליאה "איך זה יתכן?".

אז בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם ממתינים, נסו לזכור את החתם סופר בתור לנטילת ידיים, ואת הרב בנגיס שחגג סיום על דקות ההמתנה שלו. תנו לרגע הזה משמעות, ואם בא לכם, אמרו בו פרק תהילים. ואם יש מישהו שצריך תפילה, שלחו לנו את השם ונאמר פרק יחד איתכם.