בר קופרשטיין חזר למקום שבו נחטף - והניח שם תפילין

שלוש שנים אחרי שנחטף מהנובה, חזר שורד השבי בר קופרשטיין למקום עצמו, כדי להניח תפילין לעילוי נשמת הנרצחים ולהזמין את כולנו להצטרף

יש ימים בשנה שמרגישים אחרת מכל השאר. הם לא מתחילים כרגיל, לא עוברים כרגיל, ומשהו בהם נשאר תקוע באוויר עוד הרבה אחרי שהם מסתיימים. ערב השבעה באוקטובר הוא בדיוק יום כזה, בכל בית בישראל - ובטח ובטח בבית של מי שהיה שם, במתחם הנובה, ביום שהכל השתנה.

אתמול, יום שלישי, ערב יום השנה השלישי לשבעה באוקטובר, חזר בר קופרשטיין למתחם הנובה. זה המקום שממנו הוא נחטף לעזה, המקום שבו התחיל הסיוט שארך 738 ימים. הוא הגיע לשם כדי לעשות מעשה.

קופרשטיין פרסם סרטון שבו הוא נראה עטור בתפילין ומספר מה הביא אותו בדיוק לשם, ברגע הזה. "אני נמצא כאן באתר הנובה", הוא פותח, "מחר השביעי לאוקטובר, ואני שואל את עצמי מה עושים ביום כזה. איך אני בא ועושה משהו למען כל אלו שנרצחו". זו שאלה שרבים מאיתנו שואלים את עצמם, כל שנה מחדש, ביום הזה. מה בכלל אפשר לעשות.

התשובה שהוא מצא לעצמו הייתה פשוטה, ובדיוק בשביל זה היא כה חזקה. "אמרתי: 'אני מגיע היום לנובה, ומניח תפילין לעילוי נשמת כל אלו שנרצחו, שלא זכו להמשיך בחיים'", הוא ממשיך בסרטון. בלי נאום ובלי הצהרות גדולות - מעשה אחד, קטן בגודלו וגדול במשמעותו, שמוקדש במפורש לכל מי שלא זכה לקום בבוקר הזה ולהמשיך בחייו.

ומשם הוא לא נשאר רק עם עצמו. קופרשטיין פנה לכל מי שצפה בו, בכל מקום: "אני מזמין את כולכם, כל מי שיכול וכל מי שרוצה - תעצרו רגע, תניחו תפילין היום, ותקדישו את זה לעילוי נשמת הנרצחים". הוא לא דרש מאף אחד להגיע עד הנובה. "בין אם אתם רוצים הגיע לכאן לנובה, או אפילו בבית. תניחו תפילין לעילוי נשמת הנרצחים", הוא הסביר, ממש כאילו הוא יושב לידנו ומדבר אלינו אחד על אחד. את הסרטון הוא סגר במילים "אוהב אתכם, ושנדע רק שמחות".

יש בבקשה הזאת משהו שנוגע בכולנו, לא רק במי שיכול לעמוד בפועל בשטח הנובה. קופרשטיין לא ביקש תרומה, לא ביקש הפגנה, ולא ביקש מאף אחד לשנות את סדר היום שלו מהקצה לקצה. הוא ביקש רגע אחד, קטן וקל לביצוע, שאפשר לקחת מכל מקום - גם מהבית, כמו שהוא אמר - ולהקדיש אותו למי שלא זכה לעוד רגעים משלו. זו בקשה שהוא חזר עליה פעמיים באותו סרטון - פעם אחת כהזמנה לכל מי שיכול ורוצה, ופעם שנייה בדגש שאפשר לקיים אותה בכל מקום, בלי הבדל אם מגיעים לנובה או נשארים בבית.

מה יש במעשה אחד שיכול לחבר עם שלם

יש משהו בלתי נתפס ברגע שבו אדם שעבר את מה שהוא עבר - 738 ימים בשבי - חוזר למקום שבו הכל התחיל, והופך אותו, לרגע אחד, למקום של תפילה.

אי אפשר שלא לחשוב על זה כעל תזכורת לכולנו, שבדיוק מהמקומות הכי חשוכים אפשר להוציא אור. התפילין שהוא הניח על עצמו באותו מקום ממש, הם לא רק מצווה אחת שהוא קיים. הם מעשה שמדבר בשפה שכולנו מבינים בלי הסברים - שהזיכרון של מי שנפל לא חייב להישאר רק כאב. אפשר גם להפוך אותו למעשה טוב, למצווה, לתפילה.

וכשקופרשטיין מזמין את כולנו, מי שיכול להגיע לנובה ומי שנשאר בבית, להניח תפילין ולהקדיש את זה - הוא בעצם אומר לנו משהו שרבים מאיתנו יודעים בלב, אבל קל לשכוח בשגרה: שאנחנו יכולים, כל אחד מהמקום שבו הוא נמצא, לקחת חלק באותו דבר אחד גדול. לזכור. ולהתפלל. יחד.

מי שמכירים את מזמורי התהילים יודעים שדוד המלך כתב פסוקים רבים בדיוק מתוך מקומות של מצוקה וחושך - ודווקא משם עלתה התפילה הכי חזקה. גם הפסוק הבא נכתב מתוך מקום צר וקשה, ובכל זאת הוא מדבר על מרחב ועל מענה.

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ

אין לנו דרך לדעת בדיוק מה עבר קופרשטיין באותם 738 ימים, ואין לנו גם דרך לדעת מה עבר עליו ברגע שהוא חזר ועמד שוב באותו מקום ממש. אבל יש לנו את מה שראינו אתמול בנובה - אדם שעמד שם עטור בתפילין, ובחר לפנות קודם כל למי שלא שרד. זו בחירה שמזכירה לנו שגם מתוך הכאב הכי גדול אפשר להוציא מעשה של חסד, שהדרך חזרה אל האור יכולה להתחיל במעשה אחד פשוט.

וזה בעצם הדבר שמחבר בין כולנו, בלי קשר לאיפה כל אחד מאיתנו נמצא ביום הזה. לא כולנו שרדנו שבי, ולא כולנו מכירים מישהו שנרצח או נחטף באותה שבת שחורה. אבל כולנו יכולים לבחור, בדיוק כמו שהוא בחר, להפוך רגע של כאב למעשה של חיבור - בין אדם לבוראו, ובין אדם לחברו.

אנחנו לא יכולים כולנו לעמוד בנובה. אבל הוא ביקש דבר אחד: להניח תפילין ולהקדיש את זה לנרצחים. ואנחנו מוסיפים לזה גם פרק תהילים. מי שעדיין לא הניח תפילין, יכול לעשות את זה היום. לקחת כמה דקות ולומר פרק תהילים לעילוי נשמתם של הנרצחים. לשלוח שם של מי שנפל, לתפילה, לקבוצה המשפחתית או לחברים - ולהזמין אותם להצטרף. זה לא דורש מאיתנו לנסוע לשום מקום. זה דורש מאיתנו רק לעצור לרגע אחד.

אפשר לעשות את זה ממש עכשיו, בלי לתכנן ובלי לחכות לרגע "המתאים". אפשר לפתוח ספר תהילים, לומר פרק אחד לאט ובכוונה, ולחשוב בזמן הקריאה על מי שלא זכה להמשיך. אפשר לשתף את הסרטון של קופרשטיין עם מישהו קרוב, ולהציע לו להצטרף אליכם למעשה הקטן הזה. ואפשר, אם יש לכם שם של מישהו שנפל או נחטף באותה שבת, לשלוח אותו הערב לקבוצה המשפחתית, ולבקש מכולם לחשוב עליו לרגע. זה לא הרבה. אבל זה בדיוק מה שיש בכוחנו לתת.