הבחור סולק פעמיים מהישיבה - מה גילה בו החזון איש?

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

כשכולם כבר ויתרו על הבחור שהתרחק מבית המדרש, החזון איש ראה בו דבר אחר לגמרי - וההחלטה שלו משנה עד היום את הדרך שבה מסתכלים על נשמה שהלכה לאיבוד

הוא ידע ללמוד יפה בשעות היום. זה לא היה חסר לו. אבל בשעות הערב, כשכל בית המדרש היה שקוע בגמרא, הוא מצא את דרכו למקומות אחרים לגמרי - מקומות שאין "רוח חכמים נוחה מהם", כפי שמספר על כך הגאון הרב צבי קובלסקי זצ"ל. וכך, אחרי שהדרך הזאת המשיכה יותר מדי זמן, הבחור סולק מהישיבה. עוד סיפור עצוב, עוד בחור שנופל בין הכיסאות - כך זה יכול היה להיראות מבחוץ.

מי ששמע על כך היה החזון איש. הוא לא ויתר. מרן ביקש מהרב קובלסקי שיעביר את הבחור לישיבת לומז'ה בפתח תקווה - ניסיון נוסף, הזדמנות נוספת, סיכוי נוסף לצעיר שרוב האנשים סביבו כבר כתבו עליו תווית. ואכן, בזכות ההתעקשות של החזון איש, הבחור התקבל לישיבה השנייה.

אבל אותה דרך קלוקלת המשיכה איתו גם לשם. שוב שעות הערב הפכו לזמן היעדרות, שוב המקומות המפוקפקים קראו לו יותר מספסל בית המדרש. וגם מהישיבה השנייה - הוא סולק. פעמיים כישלון, פעמיים אותה תחושה שאין באמת לאן לחזור.

בשלב הזה, רוב האנשים היו כבר מרימים ידיים. שתי הזדמנויות, שתי אכזבות - כמה פעמים אפשר לתת עוד צ'אנס לפני שמבינים שזה פשוט לא הולך? אבל כששמע החזון איש שהבחור סולק גם בפעם השנייה, הוא לא הרים ידיים - הוא ביקש לשוחח איתו. ומשהגיע הבחור אליו, שאל אותו החזון איש שאלה שאף אחד כנראה לא שאל אותו קודם: האם הוא מוכן ללמוד איתו בחברותא. "אתה תבוא אלי מדי יום ותגיד לי את הדברים הנחמדים שלמדת", אמר לו מרן.

לרגע הקטן הזה שווה להתעכב, כי הוא הדבר שהופך את כל הסיפור לכל כך משמעותי. החזון איש לא ביקש מהבחור להבטיח שלא יחזור למקומות ההם. הוא לא דרש ממנו להוכיח קודם שהוא ראוי, לא הציב לו תנאים ולא ביקש התחייבויות. הוא פשוט ביקש לשמוע ממנו את מה שהוא כבר יודע לעשות טוב - ללמוד. וזה בדיוק ההבדל שמפריד בין קירוב אמיתי לבין קירוב מותנה: קירוב אמיתי לא מחכה שהצד השני יזכה בו, הוא בא ראשון, בלי תנאים.

קשה לדעת כמה אומץ נדרש מבחור שסולק פעמיים כדי לדפוק בכלל על דלת כזו. אבל אולי בדיוק בגלל זה ההזמנה של החזון איש הייתה כל כך משמעותית - היא לא באה אחרי שהבחור הוכיח את עצמו מחדש, היא באה בדיוק ברגע הכי נמוך שלו, כשהוא עוד סחב איתו את שני הסילוקים ואת התחושה שאין לו לאן לחזור.

התואר שהחזיר אותו הביתה

וכך היה. יום אחר יום הגיע הבחור לביתו של החזון איש, ישב מולו ואמר לו את החידושים שלמד באותו יום. לא עבר זמן רב, ובבית המדרש ובציבור כבר ידעו לספר שהבחור הזה - זה שסולק פעמיים - הוא החברותא האישי של החזון איש. ובימיו של מרן זצ"ל, תואר כזה היה תואר של כבוד של ממש, לא עוד תג של בחור בעייתי.

ואז, לאט לאט, בלי הכרזות ובלי דרמה, הבחור הפסיק לחלוטין מהתנהגותו הקודמת. הוא חזר באופן מלא אל ספסלי בית המדרש, ולא כמישהו שחוזר בלית ברירה, אלא כמישהו שמצא סוף סוף את מקומו - את המקום שבו רואים אותו, לא רק שופטים אותו.

הרב קובלסקי, שראה את כל התהליך מקרוב, שאל את החזון איש אם מדובר במופת - שינוי שכזה, כל כך מהיר וכל כך שלם, איך מסבירים אותו אחרת? מרן זצ"ל חייך ונענע בראשו לשלילה. "לא מופת יש כאן", השיב. "אני אסביר לך מה קרה. הבחור הזה איננו אפיקורס ואיננו שונא את לימוד התורה. אבל כבר מהרגע הראשון ידעתי שבעת לימודיו של בחור זה בישיבה הוא לא קיבל מספיק תשומת לב ולא היה לו מקום שבו יקבל כבוד. ומצא זאת במקום ההוא שאין דעת חכמים נוחה הימנו. ברגע שקיבל אצלי את הכבוד המתאים, והתפרסם בציבור שהוא לומד איתי חברותא, לא נזקק כבר לתשומת לב נוספת וחזר לעצמו".

לא מופת. תשומת לב. זה כל מה שהיה חסר, לפי דבריו של החזון איש עצמו. לא שיעור מוסר נוסף, לא עונש נוסף, לא דלת שנסגרת בפניו בפעם השלישית - אלא מישהו גדול שמסתכל עליו וממש רואה אותו, בלי לדרוש ממנו קודם להוכיח שהוא ראוי לכך.

ואי אפשר שלא לחשוב, כשקוראים את הסיפור הזה, על כל הורה שיושב היום מול ילד שהתרחק - מהלימודים, מהבית, מהדרך שהיה רגיל אליה. כמה פעמים הדחף הראשון הוא להוכיח, להזהיר, לסגור עוד דלת. והחזון איש, בענוותנותו ובחוכמתו, בחר בדיוק בכיוון ההפוך: קירבה במקום ריחוק, כבוד במקום ביקורת, אהבה במקום ייאוש. ואולי זה בדיוק הלקח שקשה לנו הכי הרבה ליישם, כי הוא דורש מאיתנו לוותר על הצדק שלנו כדי לתת מקום לילד שלנו.

לקח לכל הורה שמתפלל על ילדיו

זה לא סיפור על נס. זה סיפור על מה שקורה כשמישהו מחליט לא לוותר, ולתת לנשמה שהתרחקה בדיוק את מה שהיא חיפשה מלכתחילה - לא במקומות הלא נכונים, אלא בבית המדרש עצמו. הבחור לא היה זקוק לעוד תוכחה. הוא היה זקוק למישהו שיגיד לו: אני רוצה לשמוע ממך את מה שלמדת. אני רואה אותך.

רבים מאיתנו מכירים הורים שמתפללים על ילדיהם - ואולי אנחנו עצמנו כאלה - ויודעים כמה קשה לפעמים לבחור בקירבה דווקא ברגע שהכל בתוכנו צועק להתרחק, להעניש, להוכיח שאנחנו צודקים. אבל הסיפור על החזון איש והבחור הזה מזכיר לכולנו שלפעמים הדרך הכי קצרה בחזרה הביתה עוברת דרך חיבוק, לא דרך נזיפה. לפעמים כל מה שילד צריך זה מישהו שיבקש לשמוע ממנו - לא מה שהוא עשה לא בסדר, אלא מה טוב יש בו.

קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ (תהלים ל״ד, י״ט)

מי שמכירים את הפסוק הזה יודעים שהוא לא מדבר רק על קרבת ה' אלינו - הוא גם מלמד אותנו איך להתקרב זה לזה. הקב"ה לא מתרחק מהלב השבור, הוא מתקרב אליו דווקא ברגע השבירה. וזה בדיוק מה שעשה החזון איש: לא המתין שהבחור "יתקן את עצמו" מרחוק, אלא התקרב אליו בדיוק כשהיה הכי רחוק, בלי תנאים ובלי הבטחות מראש.

אז בפעם הבאה שאתם מתפללים על ילד, על נכד, על תלמיד שהתרחק - אפשר להוסיף לתפילה גם בקשה לחוכמה: לדעת מתי לקרב במקום להרחיק, מתי לתת כבוד במקום ביקורת. ומי שרוצים, מוזמנים לומר יחד פרק תהילים לעילוי כל נשמה שמחפשת את דרכה חזרה - ואפשר גם לשלוח שמות לתפילה, כדי שנתפלל עליהם יחד.