איך נשמה מסיביר הקומוניסטית מצאה את הדרך ליהדות?

אלישבע גלפרין גדלה בעיר תעשייתית בסיביר, בבית שבו איש לא דיבר על דת. היום היא ירושלמית, אמא לשלושה, והיצירות שלה נודדות לתערוכות באירופה

כשנכנסים לתערוכה של האומנית אלישבע גלפרין בירושלים, קשה להאמין שהיצירות היהודיות והמרגשות שמוצגות שם נולדו במקום רחוק כל כך מיהדות, ולמען הדיוק, רחוק מכל דת באשר היא. אלישבע נולדה בעיר תעשייתית בסיביר, עיר שבה חיו, לדבריה, כמיליון תושבים תחת השלטון הקומוניסטי. לפי סיפורה, השלטון דאג באותן שנים לעקור כל זכר לזהות, לדת ולמסורת.

בבית שלה היו, כך היא מספרת, “נטולי דת”. אביה אמנם הגיע מבית יהודי, אבל זה לא בא לידי ביטוי בשום דבר בבית. לא דיברו על זה, ולא התעניינו בנושא בכלל. זה פשוט לא העסיק אותם.

מה כן תפס מקום גדול? האקדמיה. מצד אביה המשפחה השתייכה לאליטה המדעית: הסבא הקים מפעל לייצור תרופות לשיכוך כאבים, ובני המשפחה עסקו בכימיה, במחקר ובהוראה. מצד אמה פעמה דווקא רוח האומנות. אלישבע מספרת על סבא שהיה צייר, מוזיקאי ובעל ידי זהב לעבודה עם עץ, ועל מחיר כבד ששילם בגלל דעותיו המדיניות: שמונה שנים במחנות בסיביר, כשהוא מוגדר “אסיר פוליטי”.

המשפחה כולה, דור רביעי לפולנים, רק ביקשה לחיות בשקט, ולכן הגיעה לפאתי סיביר, בתקווה שיד השלטונות לא תגיע לשם. המחיר, כדבריה, היה ניתוק מוחלט מכל מה שנוגע לדת. לא היה שם בית כנסת, לא הייתה קהילה, ולא היה שמץ של ידע בנושא. “פשוט לא היה כלום”, היא מסכמת.

ובתוך הדממה הזאת, אלישבע ידעה דבר אחד ברור כבר מגיל שש: היא ציירת. החלום ליווה אותה לכל מקום, אבל בעיר שבה גדלה אי אפשר היה ללמוד זאת באופן מקצועי, כי היא הייתה רחוקה ומנותקת מהמרכז. רק אחרי בית הספר עברה לעיר אחרת בסיביר והתקבלה לאוניברסיטה, לפקולטה לפילולוגיה ושפות עתיקות.

זה לא עבד. “בכל הרצאה אקדמאית, הידיים שלי כל הזמן ציירו על הדף”, היא נזכרת. היא הבינה שאין טעם להילחם בייעוד שלה, ועזבה את הלימודים כשהיא יודעת שיש לה חלום גדול אחר: להתקבל לאקדמיה בסנט פטרבורג, שנחשבת לאחת הטובות בעולם באומנות. עבור אדם מהפריפריה, בלי קרובי משפחה בעיר הגדולה ובלי פרוטקציות, זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. אבל הנחישות והכישרון עשו את שלהם, ולהפתעתה הגדולה הדלת נפתחה.

בשנת 1997 הגשימה אלישבע חלום ילדות ועלתה לארץ. הסוכנות היהודית שלחה אותה לתוכנית ללימוד עברית ופסיכומטרי לנוער עולה, ולאחר חמישה חודשים בלבד היא התקבלה לאקדמיה לאומנות ועיצוב “בצלאל”. היא עוד לא דיברה עברית, אבל האנגלית שלה הייתה טובה, וכך תקשרה עם הסטודנטים שלמדו איתה.

מהרגע הראשון, היא מספרת, חשה סקרנות ומשיכה גדולה לסיפורי החיים שלהם. היא רצתה להבין מהיכן הגיעו ומה עבר עליהם.

מחברת טקסטיל בחו"ל אל הצעד האמיתי

בסיום הלימודים הגיעה הצעה מפתה: לעבוד בחו”ל בחברת טקסטיל בינלאומית גדולה, שביקשה בדים מעוצבים. היא אפילו ניהלה את פרויקט ריצוף האולמות של החברה. “הם שילמו טוב ולכאורה הייתי אמורה להיות מרוצה, אפילו דיברו שם את שפת האם שלי”, היא אומרת, “אבל הרגשתי כל כך זרה. התגעגעתי לארץ ולאנשים שהכרתי”. באותו רגע הבינה שהלב שלה נמשך לארץ ישראל וליהדות. היא עזבה הכל, חזרה, וידעה שהגיע הזמן לצעד האמיתי.

ההחלטה על הגיור התקבלה ברגע אחד, אבל התבצעה לאורך תקופה ארוכה. היה חשוב לה שהגיור ייעשה כנדרש, וזה דרש התמסרות רבה ללימוד ולשיעורים. היא אוהבת ללמוד, ובכל זאת, כפי שסיפרה, זה היה קשה, בפרט כשהעברית עוד לא הייתה מושלמת.

ומה נתן לה כוח? “בכל פעם שהרגשתי שאני נשברת ולא מסוגלת, הזכרתי לעצמי שאני לא רוצה לשבת עוד על שני כיסאות, אני רוצה להיות יהודייה כי לשם הנשמה שלי מושכת אותי”. בסוף עברה את הגיור, והחליפה את שמה מאליזבט לאלישבע. “זה היה עבורי טבעי ומתבקש”, היא אומרת.

ויש בסיפור הזה עוד פרק מרגש. אמה של אלישבע, אשת אקדמיה שלמדה ספרות כל חייה, באה לבקר בארץ והרגישה חיבור מיוחד כבר מהרגע הראשון, למקום, לאנשים ולרוח. בגיל שבעים פלוס החליטה לצעוד גם היא עד הסוף, ועברה תהליך גיור מלא. אלישבע, כך מסופר, התרגשה עד כדי כך שנשנקה כשסיפרה על כך, והוסיפה שהיא מאוד מעריכה אותה על כך.

ואי אפשר שלא לחשוב כאן על פסוק מתהילים, שמבטא את הכמיהה שיש בלב יהודי לקרבת ה':

נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה'

אנחנו לא יודעים מה עבר בלבן של אלישבע ושל אמה, ואיננו מייחסים להן את הפסוק הזה. אבל מי שמכירים את המזמור, יתקשו לקרוא על נשמה שמושכת הביתה בלי לשמוע את הצליל הזה ברקע. המסורת מלמדת שלכל נשמה יהודית יש דרך חזרה, גם כשהיא ארוכה, וגם כשהיא עוברת דרך סיביר.

סיפור ישראלי על במות אירופה

היום אלישבע מגדלת את שלושת ילדיה בירושלים, ויוצרת בסטודיו שלה בשכונת תלפיות. אחרי שנים של לימודי המשך אצל מורים מובחרים לציור, היא עברה להציג בתערוכות יחיד באוסטריה, בהונגריה ובמדינות אירופיות נוספות. היא מביאה לשם אריגה אומנותית, שמחברת בין סיפורים יהודיים עמוקים לבין שפה ויזואלית אוניברסלית, כזו שמדברת לכל אדם.

התערוכה החדשה שלה נקראת “דופקת בשער השמיים”, והיא עוסקת במושג גן העדן האבוד. לדבריה, היא נועדה לחבר בין נרטיב יהודי מוכר לתרבות האירופית הרחבה. היא מציגה אותה ברחבי אירופה, ומרגישה זכות גדולה לחשוף את הציבור הלא יהודי לכל כך הרבה סמלים יהודיים ואמוניים. בחודש הבא, על פי הדיווח, היא עומדת להציג אותה גם בישראל.

ואיך מגיבים בעולם בתקופה שבה מדינת ישראל פחות אהודה? אלישבע משיבה שרוב התגובות טובות, אולי כי מי שלא מזדהה עם ישראל נמנע מלהזמין אותה מלכתחילה. היא לא מסתירה שהמציאות הישראלית לא פשוטה. בשנה שעברה נפתחה תערוכת יחיד שלה באוסטריה, אבל היא לא השתתפה בה בגלל המצב הביטחוני, בזמן המלחמה, כשלא הייתה שום אפשרות לצאת. התערוכה הוצגה בלי הצד הישראלי שלה.

ואז היא משתתקת לרגע, ומוסיפה בהרהור: “אולי דווקא בכך שהיא לא הציגה זאת, היא בעצם סיפרה את הסיפור הישראלי הכי טוב שאפשר”.

כשחושבים על המסע הזה, מסיביר שבה לא היה זכר לדת ועד תערוכה בירושלים, קשה שלא לראות בו יד מכוונת. זו התחושה שלנו כמערכת, לא דבר שסיפרה אלישבע. מקובל בעם ישראל להאמין שהקב"ה מוביל כל נשמה בדרך שרק הוא יודע. אולי בזכות הסיפור הזה תעצרו היום לרגע, תחשבו על מי שעדיין מחפש את דרכו הביתה, ותאמרו פרק תהילים למען כל מי שמחפש את מקומו. אתם מוזמנים לשלוח לנו שם לתפילה, ויחד נתפלל שכל נשמה תמצא את המקום שאליו היא נמשכת.