לא הגעתם למניין הסליחות? כך אומרים אותן לבד לפי עדות המזרח

קמתם מאוחר או פספסתם את המניין בבית הכנסת - הנה מה שכן אפשר לעשות עם הסליחות

קורה לכולנו. השעון המעורר לא צלצל, הפקק היה ארוך מדי, או שפשוט לא הצלחנו לקום בזמן - ועד שהגענו לבית הכנסת, הציבור כבר סיים את הסליחות. במקום להתייאש ולוותר על התפילה החשובה הזאת של ימי הרחמים, כדאי לדעת: אפשר לומר סליחות גם ביחיד, בבית, וזו לא "ברירת מחדל" חלשה - זו תפילה של ממש שנשמעת לפני הקב"ה.

כמובן שהעדיפות ההלכתית היא תמיד תפילה במניין, וכפי שפוסק הרב מרדכי אליהו לבני עדות המזרח - יש להשתדל מאוד להגיע לתפילה בציבור, בפרט בימי אלול. אבל למי שבכל זאת לא הצליח, סליחות ביחיד הן הפתרון הנכון, לא פשרה גרועה: מרן הרב עובדיה יוסף פסק במפורש שמותר לומר סליחות ביחיד גם ללא מניין של עשרה, וכינה זאת מצווה טובה. ההיגיון פשוט: הסליחות הן בעצם תחינות ובקשות לחזרה בתשובה ולמחילה על החטאים, ותפילה כזאת שייכת לכל אחד ואחת מאיתנו, גם כשאנחנו לבד. אז אם החמצתם את המניין - אין שום סיבה לדלג על הסליחות. פותחים את הסידור ואומרים אותן, עם כמה סייגים שנפרט מיד. מבחינת השעה, אין צורך להיצמד לרגע מדויק: סליחות ביחיד אפשר לומר אחר חצות היום או אחר חצות הלילה, בדיוק כפי שנוהגים לומר אותן במניין.

יש רק נקודה אחת שדורשת תשומת לב מיוחדת: י"ג המידות - פסוקי מידות הרחמים שנמצאים בלב כל סדר סליחות. ההלכה מתייחסת אליהם אחרת כשמדובר באמירה ביחיד. השולחן ערוך פוסק ש"אין היחיד רשאי לומר שלש עשרה מדות דרך תפילה ובקשת רחמים", כיוון שמדובר ב"דבר שבקדושה" שנתקן דווקא לציבור. הרמ"א, שהוא פוסק לבני אשכנז, כותב בלשון מחמירה עוד יותר: "וכן אין ליחיד לומר סליחות או ויעבור". אבל בני עדות המזרח הולכים בעניין זה אחר מרן השולחן ערוך, שמתיר ליחיד לומר את גוף הסליחות עצמן, ואוסר רק את י"ג המידות כתפילה. הטעם העמוק שמובא בשם הבית יוסף והרשב"א נוגע ללב: כשהציבור מתפלל יחד, "נתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור" - כלומר יש כאן מעין דו-שיח מיוחד שמתרחש רק כשיש עשרה. ליחיד, בקשת רחמים דרך הפסוקים האלה כתפילה ממש - פשוט אינה מיועדת.

אז מה כן אפשר לעשות? כאן ההלכה נותנת פתרון נוח: מרן הרב עובדיה יוסף פסק שמי שאומר סליחות ביחיד יכול לקרוא את י"ג המידות בטעמי המקרא, בדיוק כמו קריאה בתורה - כלומר לא כתחינה ובקשה, אלא כקריאה של פסוקים, בניגון של לימוד. ברגע שהשינוי הזה נעשה, האיסור כבר לא חל, כי מה שנאסר הוא הדרך של תפילה ובקשת רחמים, לא הקריאה עצמה. הרעיון הוא לומר אותן בניגון של לימוד ולא כתחנונים, ולסיים כל פסוק בשלמותו.

נקודה מעניינת שכדאי לדעת: בעל "בן איש חי" נהג באופן אישי לומר את י"ג המידות בטעמי התורה, ואף הרהר בהן בארמית - אבל זה היה מנהגו הפרטי, ולא נפסק כהלכה לכולם. וכך גם לגבי קטעי הארמית שמפוזרים בסליחות, כמו "רחמנא דעני לעניי ענינן": יש פוסקים שאומרים שאין לאומרם ביחיד כלל, מהטעם שמלאכי השרת אינם מבינים ארמית, ולכן ביחיד עדיף לדלג עליהם. מנגד, פסק לבני עדות המזרח, של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, קובע שמי שלא הצליח להגיע למניין יאמר את הסליחות במלואן, כולל חלקי הארמית, ורק את י"ג המידות יאמר בטעמים. יש גם קהילות מזרחיות, כמו יוצאי תימן ומרוקו, שנוהגות בפועל לומר את הארמית גם ביחיד, בהסתמך על מסורת קדומה מימי הגאונים. מי שלא בטוח מה המנהג המדויק של המשפחה או הקהילה שלו, תמיד עדיף לשאול רב מוכר - ובינתיים אפשר לומר את כל שאר הסליחות בלי חשש.

מה ההבדל מהנוסח האשכנזי

מי שגדל בבית עם נוסח אשכנזי ומתפלל היום בבית כנסת של עדות המזרח, או להפך, בוודאי שם לב שהסליחות לא נשמעות אותו דבר. ההבדל הראשון הוא בזמנים: בני עדות המזרח נוהגים לומר סליחות כבר מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, כלומר תקופה ארוכה של כארבעים יום. אצל האשכנזים, לעומת זאת, מנהג רווח הוא להתחיל רק במוצאי שבת שלפני ראש השנה, ובתנאי שיישארו לפחות ארבעה ימים של אמירה עד החג.

ההבדל השני נוגע למבנה עצמו. אצל עדות המזרח נוסח הסליחות יחסית קבוע מיום ליום: אותו סדר של פיוטים וקטעי רחמים חוזר על עצמו לאורך רוב הימים, עם שילוב עדין בין תחנונים לפיוטים עד שכמעט קשה להבחין בין קטע לקטע. אצל האשכנזים המבנה שונה: יש שלד קבוע שחוזר בכל יום - י"ג מידות, וידוי ופסוקים - אבל בתוך השלד הזה מתחלף פיוט אחר בכל יום ויום, כך שכל אמירה מרגישה קצת אחרת. שני המנהגים שואבים מאותו מקור ומבקשים את אותו הדבר - רחמי שמים וסליחה על העוונות - רק שהדרך והסגנון שונים, בדיוק כמו הרבה מנהגים אחרים שמבדילים בין העדות בישראל.

אז איך מסכמים את זה בפועל? מי שהתפלל עם הציבור והספיק להתחיל את י"ג המידות איתם, ממשיך ואומר אותן עד הסוף כרגיל, כמו כל הקהל. מי שהגיע רק לחלק מהתפילה ולא הצליח להתחיל את י"ג המידות יחד עם הציבור, אומר אותן בעצמו בטעמי המקרא ולא כתחינה. ומי שמחמיץ את המניין כולו ונשאר להתפלל לבד בבית, אומר את כל שאר הסליחות - הווידוי, הפיוטים, הפסוקים - כרגיל ובלב שלם, ורק את י"ג המידות שומר לניגון של קריאה. כך אף אחד לא נשאר בלי תפילה, גם אם הבוקר לא הסתדר כמתוכנן.

בסופו של דבר, מה שחשוב הוא לא לוותר. גם מי שהחמיץ את המניין, גם מי שלא בטוח בכל פרט קטן של ההלכה, יכול ובעצם צריך לפתוח את הסידור ולומר את הסליחות בעצמו. אלו ימים של קרבה מיוחדת, ותפילה כנה מהלב - גם ביחיד, גם באיחור, גם בבית - נשמעת. ואם כבר פותחים את הסידור בשעה כזאת של היום, אפשר להוסיף עוד כמה דקות ולומר יחד כמה פרקי תהילים, כאותה תחינה פשוטה וישירה שממשיכה להתלוות אלינו מדור לדור.