מי בנה את הכיפה על קבר רחל? סיפור המבנה לאורך השנים

הכיפה שמוכרת לנו מהתצלומים לא נבנתה ביום אחד ולא בידי אדם אחד. הסיפור שלה עובר דרך נוסעים, מושלים, נדבן בריטי ורעייתו, ועד המתחם המוגן של היום

מי שעומד היום מול קבר רחל רואה מבנה קטן עם כיפה, ואולי לא מעלה על דעתו שהצורה הזאת היא תוצאה של מאות שנים של שינויים. הכיפה, החדר והמפתחות עברו ידיים רבות, ובמרכז הסיפור עומד אדם אחד: סר משה מונטיפיורי.

הכול התחיל בתורה. מסופר שם שיעקב אבינו הציב מצבה על קברה של רחל אמנו, ומאז המקום נחשב לאחד המקומות הקרובים ביותר ללב של עם ישראל. אבל המבנה עצמו לא נשאר כמו שהיה. נוסעים שביקרו בארץ תיארו אותו שוב ושוב, וכל תיאור מראה צורה קצת אחרת.

הנוסע היהודי בנימין מטודלה, שביקר בארץ ב-1170, כתב: ”והמצבה עשויה מאחת עשרה אבנים למנין בני יעקב ועליה כפה בנויה על ארבעה עמודים וכל היהודים העוברים שם חותמים שמם על אבני המצבה”. כלומר כבר אז הייתה כיפה, והיא נשענה על ארבעה עמודים. לעומת זאת, לפי תיאורו של כומר נוצרי מצרפת שביקר בשנת 670, הקבר היה בנוי מאבנים פשוטות ללא שום קישוט.

משולם מוולטרה, שביקר ב-1481, מספר שעשו שם ארבעה עמודים וכיפה למעלה, ושהיהודים והישמעאלים מתפללים במקום. כך שהכיפה הראשונה לא נבנתה בידי מונטיפיורי. מה שאפשר לומר בביטחון הוא שכיפה על עמודים קדמה לו בהרבה.

הצעד הבא בא בשנים 1621 עד 1622, לפי אחד המקורות. מושל ירושלים, מחמד פחה, התיר ליהודים להקיף בקירות את ארבעת העמודים שסביב לקבר. בפעם הראשונה הפך המקום למבנה סגור, והוא קיבל את הצורה המוכרת, שמזכירה קבר של קדוש מוסלמי. מקור אחר מתאר את האירוע בשנת 1623, ולכן נעדיף לא לקבוע תאריך מדויק.

בשנת 1827 הצליח רבי אברהם בכר אברהם, פקיד כוללות הספרדים בירושלים, להשיג מהשלטון העות'מאני הכרה במעמדם ובזכויותיהם של היהודים בקבר רחל. באותה תקופה חל שינוי מהותי במעמדו של קבר רחל.

ב-1839 יצא משה מונטיפיורי למסעו השני לארץ ישראל, וביקר יחד עם רעייתו יהודית בקבר רחל. יהודית תיעדה את הביקור ביומנה: ”באנו אל קברות רחל ונכתוב את שמותינו בתוך אלפי רבבות שמות מזולתנו, ונתפלל שם את תפילתנו את הקבר”.

רבי אברהם בכר, שהתלווה אליהם, הפציר במונטיפיורי לשפץ את המבנה המתפורר. גם יהודית, שהייתה חשוכת ילדים, הניעה את בעלה לשפץ את המקום. קשה שלא להרגיש את הסמליות: אישה שלא זכתה לילדים עומדת על קברה של רחל אמנו, ומבקשת שייעשה משהו למקום.

השיפוץ של 1841

מונטיפיורי קיבל היתר מהשער העליון בקושטא להוסיף חדר נוסף למבנה הקיים. בחדר שנבנה ב-1841 יש גומחת תפילה מוסלמית, מחראב, וככל הנראה הגיע מונטיפיורי להסדר על חלוקת זכויות השימוש בחדר בין היהודים למוסלמים. החזקה בפועל הייתה בידי היהודים, שגם החזיקו במפתחות לחדר.

חשוב לדייק כאן: מקורות שונים מתארים את מה שנעשה ב-1841 בצורה קצת שונה. יש שכותבים שמונטיפיורי ורעייתו הוסיפו קירות לכיפה וחדר ארוך שבו המבקרים יכלו למצוא מחסה מפני מזג האוויר, לנוח ולאכול משהו. יש שכותבים בפשטות שהמבנה שאנו רואים היום נבנה בשנת 1841 בידי סר משה מונטיפיורי, שקיבל היתר בנייה מהסולטן הטורקי. לפי חלק מהמקורות, המבנה שהתפרסם בציורים ובתצלומים הוא המבנה של מונטיפיורי.

מי שנכנס לשם יכול לראות עד היום, בקיר המערבי מאחורי המצבה, כתובת המנציחה את תרומתו. אפילו המנעול לא היה מקרי: את המנעול המיוחד התקין המסגר אליהו בסאן לפי הזמנתו של מונטיפיורי, והמפתחות, שאורכם כ-15 ס"מ, הופקדו בידי שמשים מיוחדים שמינו רבני ירושלים.

הקשר של מונטיפיורי למקום לא נגמר ב-1841. כשיהודית נפטרה, הוקם על קברה ציון בתבנית קבר רחל. הוא עצמו ביקש, לפני פטירתו בגיל 101, שחיקוי קטן של הכיפה שעל קברה של רחל יוצב על קברו, ושעפר מקבר רחל יונח בקברו. חודשיים לפני פטירתו תרם עוד סכום לשיפוץ ולאחזקת המקום.

השינויים לא נעצרו. בפסח 1855 הוצבה במקום מנורה מפוארת שנשלחה על ידי הרב נסים, וב-1864 נחצב לראשונה בור מים לרווחת המתפללים.

מהשנים הקשות ועד המתחם של היום

אחרי ההכרזה באו"ם על תוכנית החלוקה בנובמבר 1947 פסקה הגעת היהודים לקבר רחל. במשך 19 שנות שלטונה של ירדן נמנעה גישת יהודים למקומות הקדושים. הירדנים הלבישו את המצבה בפרוכת ירוקה עטורת פסוקי קוראן, ואפשרו להרחיב את בית הקברות שהקיף את הקבר משלושה צדדים. המבנה הקטן והבודד נבלע בין בתי מגורים, עצים גבוהים ובית קברות גדול.

ב-7 ביוני 1967, ביום השני של מלחמת ששת הימים, נכבשה בית לחם. שחרור קבר רחל גרם להתרגשות גדולה והמונים נהרו למקום. האתר שופץ על ידי הרבנות הצבאית והפך לבית כנסת.

השינוי הגדול האחרון בא בעקבות התקפות על המקום. ב-1996 בנה משרד הדתות מבצר סביב המבנה הקטן, עם שני מגדלי שמירה, קירות בטון עבים וגדר תיל. בהמשך, במסגרת פרויקט בנייה, הפך קבר רחל למתחם סגור, מעין מובלעת ישראלית בפאתי בית לחם, והתנועה אליו מתבצעת בכלי רכב ממוגנים. מי שנכנס פנימה מוצא את החדר הקטן והעתיק עם הכיפה, והמצבה הגדולה המכוסה בבד במרכזו.

אז מי בנה את הכיפה? התשובה האמיתית היא שהיא נבנתה בשכבות. כיפה על ארבעה עמודים הייתה שם כבר לפני מאות שנים, קירות נוספו בתקופה העות'מאנית, ולפי חלק מהמקורות בשנת 1841 נתנו לה מונטיפיורי ורעייתו יהודית את הצורה שאנו מכירים מהציורים ומהתצלומים. ואחריהם באו עוד ועוד ידיים שהוסיפו, שיפצו והגנו.

אנחנו לא צריכים לבנות כיפות כדי להיות חלק מהסיפור הזה. אפשר להגיע בלב ובמילים. הזמנה אליכם: בפעם הבאה שאתם מרגישים צורך להתפלל על ילדים, על שלום בית או על תקווה שלא נגמרת, פתחו תהילים ואמרו כמה פרקים לזכות רחל אמנו, כמו כל אלה שחתמו את שמותיהם על אבני המצבה לפנינו.