איך הצליח רבי יצחק גברא לסיים את ספר תהילים 26 פעמים בשבוע?

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>

בכל שבוע, מלבד כל סדר לימודו הרגיל, הוא סיים את ספר תהילים 26 פעמים. וכשבזקנותו כבדו עיניו מראות, הוא מצא דרך פשוטה וגאונית להמשיך ולספור בכל זאת

בימי זקנותו, כשכבר התקשה לראות כראוי, נהג רבי יצחק גברא להניח על ידו עשרים ושש אבנים קטנות. בכל פעם שסיים לקרוא את כל ספר תהילים, הוא הפריש אבן אחת הצידה - עד שבסוף השבוע הושלמו כל האבנים, כמניין השם הוי"ה ברוך הוא. זו לא הייתה התלהבות של רגע. זה היה הרגל קבוע, שנמשך מלבד כל סדרי הלימוד האחרים שלו - ששה סדרי משנה שהיו שגורים על פיו, ומשנה תורה לרמב"ם שידע כמעט בעל פה.

רבי יצחק גברא נולד בסביבות שנת תרכ"ה (1865) בכפר קטן בשם אסוואד, צפונית מערבית לצנעא שבתימן. הוא נולד למשפחה שבה ההנהגה הרבנית עברה במשך שש עשרה דורות ברצף, ורבי יצחק היה הדור השש עשרה. בנעוריו למד תורה אצל אביו וסבו, יחד עם אחיו הקדוש רבי אברהם, שכונה "ראש המדברים". כל לילה היו שני האחים עולים לעליית הגג ולומדים שם לאור הלבנה, צופים בגרמי השמים ומתעמקים בענייני עולם.

כשנפטר אחיו רבי אברהם בדמי ימיו, נפל עול ההנהגה כולו על כתפיו של רבי יצחק. הוא ראה בהפצת התורה לרבים את שליחות חייו, ומעבר לכך שימש גם כמוהל, והכניס מאות תינוקות בבריתו של אברהם אבינו. מי שהכיר אותו מקרוב סיפר שכאשר הגיע אליו חולה, רבי יצחק היה אומר לו מיד, על אתר, מאיזו מחלה הוא סובל.

בשנת תש"ט (1949) עלה רבי יצחק ארצה, והתיישב יחד עם בני קהילתו בכפר הערבי הנטוש עג'ור. התנאים היו קשים מאוד - שטח שומם ומרוחק מיישובים שכנים, וקשיי קליטה גשמית ורוחנית גדולים. יחד עם בניו, רבי דוד (שנעשה מאוחר יותר רבה של יבנה) ורבי יחיא, הוא חיזק את רוח העולים בדברי אמונה וביטחון, ודאג להקמת מקווה טהרה ביישוב החדש. כפי שסופר, השמועה על מקווה טהרה שהקים "מארי תימני" הגיעה עד לרבנים הראשיים דאז, הרב הרצוג והרב עוזיאל, שמתוך חשש לכבוד הלכות הטהרה שלחו משלחת לבדוק את הדברים. חברי המשלחת הגיעו מתוך ספק גלוי, אך אחרי שבדקו את המקווה במו עיניהם - הרכינו ראש וביקשו סליחה.

ימים לא רבים לאחר שהתיישב בעג'ור, חש רבי יצחק שקרבה שעתו. בכ"א בתמוז ציווה לבני משפחתו: "רצוני להיקבר כאן בגבעה מול ביתי, פה אשב כי אוותיה", והצביע על עץ חרוב גדול שעמד במקום ואמר שהעץ יהיה הסימן שלהם. הוא ביקש שיזדרזו לסיים את הקבורה לפני כניסת השבת, וכפי שסופר, בשעת הקבורה ירד גשם זלעפות - למרות שהיה זה חודש תמוז, שאינו זמן גשמים כלל בארץ ישראל. רבי יצחק נפטר בכ"א בתמוז בשנת תש"י (1950), ונטמן בערב שבת אחר חצות.

הכוח שבתהילים - מה אפשר ללמוד מהמנהג הזה?

קשה שלא לעצור לרגע ולחשוב על התמונה הזאת: אדם מבוגר, שעיניו כבר לא משרתות אותו כמו פעם, ובכל זאת מוצא דרך יצירתית להמשיך ולקיים הרגל שהיה יקר לליבו. עשרים ושש פעמים תהילים בשבוע זה לא מספר סתמי שנזרק סתם כך. זו קריאה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, כמו מישהו שמסרב לוותר על השיחה היומיומית שלו עם הקב"ה, גם כשהגוף כבר לא כל כך משתף פעולה.

בעם ישראל מקובל מדורי דורות שיש בפסוקי תהילים כוח מיוחד לחזק, לעודד ולפתוח את הלב בתפילה. גם כשהמילים נכתבו לפני אלפי שנים, הן ממשיכות לדבר בגובה העיניים של כל מי שאומר אותן היום. אולי בדיוק בגלל זה בחר רבי יצחק גברא לחזור על הספר כולו שוב ושוב - לא פעם אחת ולא פעמיים, אלא עשרים ושש פעמים בכל שבוע, כדבר שבשגרה ולא כמאמץ חד פעמי. יש בזה תזכורת פשוטה: לפעמים הכוח האמיתי לא נמצא במעשה הגדול והחד-פעמי, אלא בחזרה הקטנה והעקבית.

הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל (תהלים קכ"א, ד)

הציון שהפך למקום תפילה עבור רבים

מקום קבורתו של הצדיק נותר עלום שנים ארוכות, ותושבי המושב לא ידעו כי מתחת לשורת אבנים פשוטה, מוסתרת בין עשבים, טמון צדיק גדול. על פי הדיווח, פועלים שהגיעו ליישר את הקרקע במקום שמעו לפתע קול הקורא בשמו של נהג הטרקטור. הוא הביט סביבו ולא ראה איש. כשהמשיך בעבודתו, נשמע הקול שוב, ואמר לו: "אלו הם ארבע אמות שלי. אל תקרב!". באותו רגע התהפך הטרקטור והחל לעלות באש, אך הנהג הספיק לקפוץ ולהינצל.

מאז נודע כי במקום טמון צדיק, וחששו לחפור שם עוד. כפי שסופר, אחדים מהתושבים טענו כי מאזור עץ החרוב הסמוך נשמעים לעיתים קולות בכי ותפילה, בייחוד בתשעה באב, בראש השנה וביום הכיפורים - כאילו בית כנסת שלם מתפלל במקום. במרוצת השנים הפך הציון למקום שאליו מגיעים אנשים מכל רחבי הארץ, ובמיוחד מי שמחפשים ישועה בענייני זיווג. על פי הדיווח, לא מעט מי שהתקשו במציאת שידוך מספרים כי לאחר תפילה בציון הצדיק, הישועה לא איחרה לבוא.

היום, בכ"א בתמוז, חל יום ההילולא של רבי יצחק גברא זצ"ל. אולי זה בדיוק הרגע לקחת בידינו ספר תהילים - גם אם לא עשרים ושש פעמים בשבוע - ולומר פרק אחד לעילוי נשמתו, ולזכות כל מי שזקוקים לישועה. מי שמכירים אדם שממתין לשידוך, לרפואה שלמה או פשוט לחיזוק - מוזמנים לשתף את הכתבה הזאת ולשלוח את שמו לתפילה. לפעמים, כמו שראינו כאן, זו בדיוק ההתמדה הקטנה שחוזרת שוב ושוב, שמביאה בסופו של דבר את הישועה הגדולה.