"תני לי את פרוסת הלחם שלך, אחרת אצטרף לערימת הגוויות שכאן"

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

בישיבת 'שפת אמת' בירושלים למד בחור חסיד גור בשם פישל מרגליות. הוא עלה לבדו מברוקלין הרחוקה על מנת ללמוד תורה בארץ ישראל.

כאשר הגיע הבחור לגיל 16 הוא ניגש לחדרו של הרבי מגור, בעל ה'בית ישראל'. חפץ היה לקבל את ברכתו ליום הולדתו... הוא ניסח על פתק קטן את רשימת בקשותיו, בין השאר ביקש התעלות רוחנית, מידות טובות ויראת שמיים.

בהגיע תורו נכנס בדחילו ורחימו אל הרבי. הרבי נטל את הפתק מידו של פישל, קרא את מילות הבקשה של הבחור ומצחו התקמט. לאחר דקה ארוכה, הרים הרבי את עיניו ואמר לפישל: "נו נו, צדקה תציל ממוות..."

פישל ההמום לא ענה. לא זאת הייתה התשובה אותה ציפה לקבל... הוא ביקש ברכות רבות הענייני יראת שמיים ומידות, ומדוע אלו המילים אותן בחר הרבי לומר לו? הרבי לא הותיר לו זמן רב מידי למחשבה. הוא הושיט לו את ידו כברכת פרידה ופישל ההמום נאלץ להושיט לו יד בחזרה ולצאת מן החדר.

הגיעו ימי חג הפסח, פישל ניודענו ארז את מזוודתו ונסע לעבר שדה התעופה, לחגוג את חג הפסח בחיק משפחתו בברוקלין.

בסעודת החג סיפר פישל לבני משפחתו על ברכתו המוזרה של הרבי לבקשת הברכה שלו. לתדהמתו, אימו שישבה בקצה השולחן החווירה באחת.

"אני יודעת למה הרבי בירך אותך כך", אמרה לבנה ברעד, "אספר לכם. 

הסיפור אירע בשנת תש"א, גטו לודז'. הסתתרנו בדירת חדר- אני ומשפחתי. באחד הימים אמא הוציאה ממחבוא נסתר כמה חתיכות לחם יבשות שהשיגה.

אחזתי באוצר היקר בידיים רועדות. הרעב היה בלתי נתפס, אך חששתי- מה יהא עליי בערב? חשבתי אולי לשמור לי את חתיכת הלחם לכמה שעות, להפחית את הסבל.

הגיע הערב, בידיים רועדות מרעב הוצאתי את חתיכת הלחם, באותו רגע נשמעו דפיקות על הדלת, חלושות, כמעט בלתי נשמעות. בפתח עמד יהודי מבוגר לבוש בגדים בלויים וקרועים, והוא חיוור ורועד. עיניו ננעצו בפרוסת הלחם שבידי.

'תני לי את הלחם', הוא התחנן, 'את נערה צעירה ותוכלי לשרוד. אם לא אוכל עכשיו גופתי תצטרף במהירות לערימת הגוויות כאן בחוץ...'

אינני יכולה לתאר בפניכם מה עבר בראשי באותם רגעים' המשיכה האם בסיפורה המטלטל. 'הרעב כמעט בכריע אותי, בידי הייתה פרוסת לחם שיכולה להחזיק אותי למספר שעות, אבל ריחמתי על היהודי האומלל. ההתלבטות האיומה הזו נמשכה שניות בודדות, בסיומן הושטתי ביד רועדת את האוצר היקר שבידי ליהודי שעיניו אורו. הוא בירך אותי בחום ומיהר להיבלע בסמטאות החשוכות של הגטו...

הרוח ניצחה את החומר. נותרתי רעבה עד כלות אך ליבי התרונן משמחה. את עיניו שקיבלו פתאום ניצוץ של חיים לא שכחתי בכל התלאות האיומות שעברו עליי בגיהנום הנאצי.

השנים חלפו, עברתי דברים שבן אנוש לא מסוגל לתפוס בשכלו. אבל שרדתי למרות הכל, ותמיד הייתי בטוחה שנותרתי בחיים יחידה מכל משפחתי בזכות מצוות הצדקה שעשיתי באותו ערב.
המלחמה הסתיימה, עליתי לארץ ישראל והקמתי את ביתי. משפחתי וילדיי הסיחו ממני את הכאב והזכרונות. אבל לפני מספר שבועות', סיפרה האם בקול רועד, 'הלכתי לישון ובחלומי אני רואה את אותו מבוגר לבוש בגדי סחבות, והוא צועק לעברי 'תני צדקה! תני צדקה!' 

התעוררתי בבעתה, מסויטת ומפוחדת. הרגשה רעה קיננה בתוכי, החלטתי להקשיב בקולו, קמתי ממיטתי והכנסתי לקופת הצדקה סכום יפה, ורק אז חזרתי למיטה בלב רגוע יותר.

למחרת הלכתי לעבודה כהרגלי, כשחציתי את הכביש נשמעה פתאום חריקת בלמים מסמרת שיער של משאית עצומה בגדלה. הנהג איבד עליה שליטה והיא התקרבה לעברי במהירות עצומה. אורות המשאית סינוורו את עיני, הספקתי להיפרד מכל ילדיי במחשבתי והתכוננתי למכת המחץ שתגיע. והיא אכן הגיע, המשאית התנגשה בעוצמה רבה והחטיאה אותי במטרים ספורים בלבד... הנהג לא שרד את ההתנגשות...

"בפעם המי יודע כמה בחיי, ניצלתי בזכות מצוות הצדקה..." סיימה האם את סיפורה הבלתי ייאמן. "וזו הסיבה, בני יקירי, שהרבי אמר לך לפני מספר שבועות 'צדקה תציל ממוות...'"